e∂ıcıón rabıno sıón levy - The Official ArtScroll Blog...sólo aplica a rasurarse con una...

ArtScroll® Series

Rabí Natán Scherman / Rabí Meir ZlotowitzRedactores Generales

e∂ıcıón rabıno sıón levy

Parashat Emor / פרשת אמור

Reproduced from the Castellana Rabino Sion Levy Edition Chumash with permission of the copyright holder ArtScroll / Mesorah Publications Ltd,

718 / ספר ויקרא כא / א ־ו

אונקלוסבני א י� הנ� לכ� ר אמ� למשה יי� ר אמ� א ו�

ב א� א יסת� ל מית ל� ר להון ע� הרן ותימ� א�ריב לה לאמה ריבה דק� הן לק� מה: ב אל� בע�אחוהי: ול� תה ולבר� ולברה אבוהי ול�א א לה די ל� ריב� א דק� תה בתלת� אח� ג ול�

ב א� יסת� א ד ל� ב: א� יסת� ה ל� ר לגב� ת הו�ימרטון א ה ל� חלותה: לא� מה בע� א ב� ר�א ל� דדקנהון א את� ופ� ברישהון ט מר�חבול: בלון יח� א ל� ובבשרהון לחון יג�לון א יח� ההון ול� ם אל� דישין יהון קד� ו ק�

ן יי� קרב� א ד� י� נ� ת קרב� ההון ארי י� א דאל� שמ�דישין: ק� ויהון קריבין מ� אנון ההון אל�

א כא ב

ג

ד־ה

°יקרחו ק’

ו

רש“י

(א) אמור אל הכהנים. אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.): בני א:א): פרשתא אמור (ת“כ הכהנים לומר תלמוד חללים, יכול בני אהרן. אהרן. אף בעלי מומין במשמע (שם): בני אהרן. ולא בנות אהרן (שם; סוטה כג:): לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה (ת“כ שם ג): (ב) כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו (שם ד): (ג) הקרובה. לרבות את הארוסה (שם יב; יבמות ס.): אשר לא היתה לאיש. למשכב (ת“כ שם יא; יבמות שם): לה יטמא. מצוה (שם יב; זבחים ק.): (ד) לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וכן פשוטו של מקרא, לא יטמא ובאיזה מצוה, שאינה מת קוברין לה שיש שהיא בתוך עמיו בעל בשארו בעוד שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו (ת“כ שם טו): (ה) לא יקרחו קרחה. על מת. והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל

בין עיניכם (דברים יד:א) יכול לא יהא חיב על כל הראש, ת”ל בראשם. וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה (שם) מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת אף כאן על מת (ת“כ פרק א:ב־ג; מכות כ.): ופאת זקנם לא יגלחו. לכך ורהיטני, במלקט לקטו יכול יט:כז) (לעיל תשחית ולא בישראל שנא’ לפי נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה, וזהו תער (ת“כ קדושים פרק ו:ד; מכות כא.): ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר יהא לא שריטות חמש שרט יכול יט:כח) (לעיל תתנו לא לנפש ושרט בישראל חייב אלא אחת, ת”ל לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה (ת’’כ פרק א:ד; מכות כ:) שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת: (ו) קדושים יהיו. על כרחם יקדישום בית דין בכך (ת’’כ שם ו):

פרשת אמרהרן Cא י בנ[ ים כהנ@ אל־ה� אמר ה אל־מש יהוה יאמר ו�י אם־לשארו יו: כ מ< א בע� מ6 ם לנפש לא־יט� רת= אלה מ� וא<אחתו Cיו: ול ח; יו ולבנו ולבתו ולא� ב יו לאמו ולא� Wרב אל ק� ה�א: מ< ה יט� יש ל6 ה לא� ית6 יו אשר לא־ה< ה אל� קרוב= ה ה� בתול� ה�ה רח� ק� לא־°יקרחה לו: ח� לה0 יו Wמ בע� ל ע� Zב א מ6 יט� לא ישרטו לא ם ר� בש� וב חו eל יג� לא ם נ6 זק� ת dופא ם בראש�ם ם אלהיה5 ללו ש0 ם ולא יח� היו לאלהיה ים י; טת: קדש~ ר< ש�יו קדש: Dם וה קריב@ ם מ� Qם ה חם אלהיה8 pי יהוה ל כי את־אש

21.

1-9. Leyes del Cohén.La Sidrá anterior introdujo el mandamiento de que toda

la nación debe aspirar a alcanzar la santidad, y trató so-bre toda la gama de actividades que coadyuvan a que se llegue a esa elevada condición. Y ahora la Torá se aboca a los Cohanim, cuyo servicio Divino les confiere la respon-sabilidad particular de mantener estándares más exigentes de conducta santa y de pureza (Ibn Ezra).

רת .1 -Di… diciéndoles. Hay una aparente re — אמר . . . ואמ�dundancia en el versículo pues se le comunica dos veces a Moshé que diga algo a los Cohanim. En el sentido literal, Ibn Ezra comenta que lo primero que les transmitió fue la recitación de los capítulos anteriores y sus interpretacio-nes, puesto que los Cohanim, en tanto eruditos y docen-tes de la Torá, deben ser responsables de salvaguardarla y preservar su integridad. Posteriormente, Moshé tocó los mandamientos especiales atingentes a los Cohanim que son el tema de este capítulo y del siguiente.

Rambán sostiene que una expresión doble indica que se hace hincapié en un mandamiento debido a su singular importancia o porque implica una actividad contraria a los hábitos comunes de la gente. En este caso, los Cohanim tendrán que alterar sus actividades normales para cum-plir con los rigorismos legales especiales que actúan

como una salvaguarda para no contraer contaminación ritual.

Empero, los Sabios exponen la obvia redundancia como una insinuación de que los Cohanim debían transmitir esta enseñanza a otros, quienes, si no fuera por tal transmisión, no hubieran estado obligados por el mandamiento: ello su-giere que los Cohanim adultos recibieron una advertencia respecto de los niños, puesto que no se permite a los adul-tos provocar que los niños se contaminen con los muertos (Rashi; Ievamot 114a).

Sobre la idea anterior, Rabí Moshé Feinstein comenta interpretativamente que la Torá advierte a los adultos que regulen su propio comportamiento, puesto que el ejemplo que den tendrá efecto en los niños que los observan.

הרן כהנים בני א� Los Cohanim, hijos de Aharón. “Ustedes — ה�son Cohanim en virtud de que son hijos de Aharón”. Puesto que su grandeza es heredada, deben ser cuidadosos de transmitir a sus vástagos la importancia de su linaje y su responsabilidad de mantenerse a la altura del mismo. En consecuencia, deben enseñarles mientras aún son niños a no contaminarse con los muertos (Rabí Hirsch).

מיו -Entre su pueblo. Si la persona fallecida está “en — בע�tre su pueblo”, significando ello que hay otros judíos que asumirán la responsabilidad de inhumarlo, un Cohén no puede participar en el sepelio. Mas si ese cadáver está solo

PARASHAT EMOR


719 / VAIKRÁ/LEVÍTICO 21 / 1 -6

y no hay nadie que se haga cargo de él [ה entonces ,[מת מצו�incluso de un Cohén Gadol se exige que deje de lado cual-quier otra cosa y lo entierre (Rashi; Sifrá). Por el pariente más cercano. Es decir su esposa — לשארו .2(Rashi; Sifrá).אליו .3 קרובה Cercana a él. Es decir una hermana — ה�soltera [incluso si estaba מקדשת, comprometida (Rashi; Sifrá; véanse las notas a Shemot 22:15)]. Mientras siga soltera, es aún parte de la familia nuclear del Cohén y se requiere de él que participe en su funeral, así como se le exige respecto a todos los parientes enumerados aquí. Pero una vez que ella se casa, se le considera parte de su nueva familia respecto a las leyes sobre contamina-ción.4. Este versículo se refiere a un Cohén que ha contraído matrimonio prohibido por el versículo 7. Aunque tales nupcias le están vedadas y le está prohibido tener rela-ciones conyugales con su esposa, de cualquier manera el vínculo ha cobrado efecto legal y sólo puede ser disuelto por el fallecimiento de uno de los cónyuges. En conse-cuencia, se le prohíbe que participe en el funeral de su esposa. Sin embargo, este versículo delimita la prohibi-ción pues, si ella está entre su pueblo cuando fallece, es decir, hay otras personas que se podrían ocupar de ella, entonces no puede contaminarse. Mas si ella no está en-tre su pueblo, es decir no hay nadie más que pueda en-terrarla, entonces incluso un Cohén debe hacerlo (Rashi; Sifrá).

Las leyes respectivas de un Cohén, un Cohén Gadol y un nazir difieren en cuanto a contaminación. Si bien a todos se les prohíbe que se contaminen con un cadáver, sólo a un Cohén ordinario se le permite contaminarse para ocuparse del entierro de parientes cercanos, mien-tras que a los otros dos no. Esta diferencia radica en que la santidad del Cohén no fue alcanzada por mérito propio y, puesto que sólo la recibe como herencia transmitida al nacer, honra a su familia participando en sus exequias. A diferencia de esto, un Cohén Gadol debe ser personalmen-te digno de su elevado estatus y un nazir acepta volunta-riamente sobre sí su condición de santidad. Debido a esto, una tragedia familiar no puede interferir con la pureza

ritual que se requiere de tales condiciones (Rabí Abraham de Sojatchov).

-No se harán tonsura en sus cabezas. El ver — לא-יקרחו .5sículo se refiere a la práctica de hacer tonsuras o incisio-nes en la piel como señal de luto por los muertos (Rashi; Sifrá).

Kli Iakar comenta que se podría pensar que el falleci-miento de un Cohén crearía un vacío en toda la congrega-ción de Dios, y ello podría tomarse como causa suficiente para manifestaciones de duelo que normalmente estarían prohibidas.

לחו -No rasurarán. Esto clarifica la prohibición enun — לא יג�ciada en 19:27. La prohibición contra quitarse la barba sólo aplica a rasurarse con una hoja de metal afilada, pero el vello facial puede ser quitado con tijeras [o una rasura-dora cuyo mecanismo sea similar al de las tijeras] o con un agente depilatorio (Rashi; Sifrá).

-Santos serán. El concepto de santidad con — קדשים יהיו .6nota abstinencia (véanse las notas a 19:2), y le es particu-larmente relevante a los Cohanim, a quienes se les prohíbe contaminarse con cadáveres y casarse con ciertas mujeres (Rambán).

ללו יח� No profanarán. Aunque los Cohanim tienen — ולא muchas responsabilidades y muchos privilegios que los judíos ordinarios no tienen, no poseen el derecho de ‘abdi-car’ su puesto o renunciar a sus prerrogativas. Son siervos de Dios y por ello todo descuido o menoscabo en el ejer-cicio de sus funciones es una profanación del Nombre de Dios (Sforno).

La Torá indica que un Cohén que desmerece su santidad es culpable de profanar el Nombre de Dios. Ello refleja el axioma de que se espera más de la gente eminente. Debido a que un Cohén es el siervo de Dios, debe ser escrupuloso en su comportamiento y cuando peca ello es considerado por aquellos que lo observan como una profanación de Dios, contra el que transgredió. De hecho, una responsabi-lidad semejante aplica a todo judío, pues el Pueblo Elegido de Dios, y especialmente los que tienen el privilegio de ser eruditos de la Torá, deben atenerse a elevados estándares de conducta y moralidad (Rabí Aharón Kotler).

PARASHAT EMOR1 Dijo HASHEM a Moshé: “Di a los Cohanim, hijos de Aharón, diciéndoles: Por una per-

sona [fallecida] no se contamine [ninguno de ustedes] entre su pueblo. 2 Sino sólo por el pariente más cercano a él; por su madre, por su padre, por su hijo, por su hija y por su hermano. 3 Y por su hermana virgen cercana a él que no ha sido de hombre, por ella se contaminará. 4 No se contaminará un esposo entre su pueblo por quien le ha hecho profanarse.

5 No se harán tonsura en sus cabezas y la esquina de sus barbas no rasurarán, y en su carne no henderán incisión. 6 Santos serán para su Dios y no profanarán el Nombre de su Dios, pues los fuegos de HASHEM, el pan de su Dios, ellos ofrendan, por lo que permanece-rán en santidad.

21 Leyes del Cohén


פרשת אמר כא / ז ־יט 720 / ספר ויקרא

יסבון א ל� א לל� ומח� א טעי� מ� א ז אתת�

א יסבון ארי ה ל� על� א מב� רכ� א דמת� ואתת�דשנה ארי הה: ח ותק� ם אל� דיש הוא קד� ק�ך דיש יהא ל� רב ק� ך הוא מק� ה� ן אל� ת קרב� י�ר ת גב� דשכון: ט וב� א יי� מק� דיש אנ� ארי ק�א ת אבוה� ל למטעי מקדש� הן ארי תתח� כ�א הנ� י וכ� ד: תתוק� א בנור� א חל� מת� היא רישה ל ק ע� ר� ית� די א מאחוהי ב� דאתר�ש נה למלב� ת קרב� ב י� ר� א ויק� א דרבות� משח�פרוע� בי יר� א ל� רישה ת י� א י� לבוש� ת י�א ת מת� פש� ל נ� ל כ� ע: יא וע� ז� א יב� ולבושוהי ל�ב: א� א יסת� אבוהי ולאמה ל� א ייעול ל� ל�ת י� חל י� א ול� יפוק א ל� א קדש� מ� יב ומן

א ח רבות� הה ארי כליל מש� א דאל� קדש� מ�א אתת� יג והוא : יי� א אנ� עלוהי הה דאל�א ל� ל� א וח� רכ� א ומת� רמל� ב: יד א� א יס� ה� בבתל�א הן בתלת� ב אל� א יס� ת אלין ל� א י� טעי� מ�רעה ז� חל י� א טו ול� א: אתת� ב יס� מה מע�ליל יי� דשה: טז ומ� א יי� מק� מה ארי אנ� בע�ר הרן למימ� לל עם א� ר: יז מ� עם משה למימ�א א ל� ריהון די יהי בה מומ� יך לד� ר מבנ� גב�הה: יח ארי ם אל� א קד� נ� א קרב� ב� ר� ב לק� יקר�ויר ר ע� ב גב� א יקר� א ל� ר די בה מומ� ל גב� כ�ר : יט או גב� רים או שריע� או חגיר או ח�א: יד� ר תב� א או גל� ר� ר תב� בה יהי די

ז

ח

ט

י

יא

יב

יג

יד

טו

טז שני

יז

יח

יט

רש“ישנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או (ז) זונה. בת כגון שבכהונה, הפסולים מן שנולדה חללה. סא:): יבמות ז; (שם ממזר אלמנה מכהן גדול או בת גרושה [וחלוצה] מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה וקדשתו. (ח) עז.־עז:): (קידושין לכהונה הפסולים מן אחד ביאת ידי על על כרחו, שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש (ת“כ שם יג; יבמות פח:): קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה, לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה (גיטין נט:) (ט) כי תחל לזנות. כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה ורבותינו יד־טז) שם (ת“כ הנשואין מן או האירוסין מן או וזנתה בעל זיקת נחלקו בדבר (סנהדרין נא.) והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה: את אביה היא מחללת. חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל (שם נב.): (י) לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת’’כ פרשתא ב:ג) ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום (סנהדרין כב:): (יא) ועל כל נפשת מת. באהל ד; (ת’’כ שם מן המת שמטמא באהל דם רביעית להביא נפשת מת. המת:

סנהדרין ד.): לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר לו מת מצוה (ת“כ שם; נזיר מז:): (יב) ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת’’כ שם ה; סנהדרין יח.) ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן (זבחים צט.) וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש, אלא עובד לו שהתיר העבודה, את בכך מחלל שאינו יחלל את מקדש. ולא עבודה: שנולדה וחללה. (יד) ו): שם (ת“כ חלל אונן שעבד הדיוט כהן הא הכתוב, מפסולי כהונה: (טו) ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה (קידושין עז:): (יז) לחם אלהיו. מאכל אלהיו. כל [ה]סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה:א): (יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי (ת“כ כאחת עיניו שתי שכוחל העינים שתי בין שקוע שחוטמו חרם. א:ח): אחת עינו מחבירו. גדול מאיבריו שאחד שרוע. מג:): ג:ח;בכורות פרשתא מ.־מ:): (בכורות מחברתה ארוכה אחת שוקו או קטנה, אחת ועינו גדולה

ה מאיש6 ה Dגרוש ה iואש חו יק� לא ה ל� חל� Cו ה Eזנ ה אש�י־את־לחם שתו כ; ד� יו: וק דש הוא לאלה< י־ק� חו כ; לא יק�י יהוה דוש אנ9 י ק� Tך כ היה־ל� דש י; יב ק� קר� יך� הוא מ� aאלהיא Tה יה� ב ל לזנות את־א� י תח0 ן כ9 יש כה Tת א ם: וב� Fדשכ מק�יו אשר־ דול מאח� ג� כהן ה� רף: וה� ש תש� א0 לת ב� ל מח�

דו ללבש א את־י� ה ומל[ משח� מן ה� ל־ראשו ׀ ש{ ק ע� dיוצל יו לא יפרם: וע_ ד6 ע ובג� ים את־ראשו לא יפר� ד� בג� את־ה�א: ומן־ מ< יו ולאמו לא יט� ב9 בא לא� ת לא י� פשת מ0 ל־נ� כ�זר י נ יו כ Wש אלה Zת מקד ל א0 ל א ולא יח� ש לא יצ מקד� ה�יה� aה בבתול Dי יהוה: והוא אש יו אנ9 ל6 יו ע� iת אלה מן משח� gשי oח כ לה לא יק� ה את־א0 ה זנ� ל= חל� Cה ו ה וגרוש� Eנ למ� ח: א� יק<י oיו כ Wמ רעו בע� ל ז� Qל ה: ולא־יח� ח אש< יו יק� מ6 ה מע� Dאם־בתולר יהוה אל־משה לאמר: Qב יד� דשו: ו� י יהוה מק� אנ9היה ר י; ם אש לדרת� רעך� יש מז� Tהרן לאמר א Cר אל־א Qב ד�יש oל־א כ� י כ9 יו: אלה< לחם יב קר@ לה� ב יקר� לא מום בו ם או ר� ח� או ח� יש עור או פס ב א~ Wאשר־בו מום לא יקרד: גל או שבר י< Wבר ר gהיה בו ש יש אשר־י; : או א רוע� ש�

Prostituida. La definición de una mujer prostituida — זנה .7prohibida a un Cohén es muy limitada, pues se trata de una mujer que ha vivido con cualquier hombre que le está pro-hibido a partir de un mandamiento restrictivo. Y ello incluye no sólo relaciones castigables con pena de muerte o karet, sino asimismo vivir con un mamzer o un gentil (Rashi).

חללה O [mujer] profanada. Este término se refiere a — ו�cualquier mujer a quien le está prohibido casarse con un Cohén o un Cohén Gadol, pero convive con él: es decir, una divorciada con un Cohén o una viuda con un Cohén Gadol (v. 14); o cualquier hija de tales uniones (Rashi). Mas si un

Cohén se casa con una de esas mujeres, ese matrimonio cobra efecto legal (véanse las notas al v. 4 anterior).שתו .8 -Lo santificarás. El Cohén no es sólo un indivi — וקד�duo, pues en tanto representante del Santuario es respon-sable ante la nación, y la nación está obligada a forzarlo a permanecer fiel a su vocación verdadera (Rabí Hirsch). En consecuencia, la comunidad debe forzarlo a divorciar a cualquiera de las mujeres mencionadas en el versículo previo (Rashi; Sifrá). Santo será para ti. El resto de la nación debe — קדש יהיה-לךreconocer la santidad de los Cohanim mostrándoles respeto


721 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT EMOR 21 / 7 -19

y dándoles precedencia. Esa es la razón por la que un Cohén es llamado a la Torá primero y por la que tiene la prioridad de dirigir a la concurrencia al recitar la Bendición por los Alimentos (Rashi; Guitín 59b). En adulterio. Todas las autoridades concuerdan — לזנות .9con que este versículo no aplica a una mujer soltera. Los Sabios debaten si la hija de este versículo es una mujer casada que cometió adulterio o si había aceptado kidushín mas no se había completado el matrimonio por medio de la jupá, en cuyo caso tiene la condición de mujer casada con respecto al adulterio (Rashi; Sanhedrín 50b; véanse las notas a Bamidbar 30:7).ללת מח� היא A su padre ella profana. Quienes la — את-אביה ven dicen: “Maldita sea quien la trajo al mundo y maldito sea quien la crio” (Rashi).10-15. Leyes del Cohén Gadol.את-ידו .10 O que ha sido investido. Un Cohén — ומלא Gadol asume su cargo por medio de una de dos mane-ras: siendo ungido con el aceite de unción preparado por Moshé (véase Shemot 30:22-33) o simplemente vistiendo las vestimentas de su cargo. Ello es derivado de nuestro versículo, el que habla tanto de unción como del uso de tales vestimentas. En su cabeza no dejará crecer el pelo. El — את-ראשו לא יפרעdoliente no debe cortarse el cabello durante treinta días y debe rasgar su ropa, mas se le prohíbe al Cohén Gadol que manifieste tales expresiones de duelo bajo ninguna circuns-tancia (Rambam, Hiljot Klei HaMikdash 5:6).יצא .12 No saldrá. Se le prohíbe a un Cohén Gadol — לא que siga incluso al cortejo fúnebre de un pariente (Rashi; Sanhedrín 84a).

בבתוליה .13 -Una mujer en su virginidad. Este ver — אשה sículo implica que se le prohíbe a un Cohén Gadol casarse con una mujer que no sea virgen, mas ello no significa que se le exija casarse. Pero el versículo siguiente estipula un mandamiento activo en el sentido de que sí debe casarse (Rambán).מיו .14 -De su pueblo. Siempre y cuando ella sea inte — מע�grante del pueblo de Israel, un Cohén Gadol puede casarse con ella, y no es necesario que sea de una familia sacerdotal o levítica (Rabí Hirsch).לל .15 No profanará. Los hijos que procree un Cohén — ולא-יח�Gadol con una de las mujeres que le están específicamente vedadas son לים profanados. Tal hijo no puede realizar el ,חל�servicio ni comer terumá, y sí se le permite contaminarse por los difuntos; y una hija no puede casarse con un Cohén (Rashi; Kidushín 77a). Lo mismo aplica a hijos nacidos de un Cohén ordinario en unión con una mujer que le está vedada debido a su condición sacerdotal.16-24. Defectos descalificantes.ב .17 No se acercará. Este versículo le prohíbe a un — לא יקר�Cohén con defectos que realice el servicio, y la misma frase en el versículo siguiente brinda la razón de tal prohibición: no es apropiado que lo haga (Rashi con Mizraji). Cuya nariz no tiene puente. Es decir, el hueso — חרם .18de la parte superior de la nariz, que está entre los ojos, no protruye, de tal manera que podría aplicar un cosmético a ambos ojos de un solo movimiento de la mano (Rashi; Sifrá). .Quien tenga un miembro más grande que otro — שרועUn ojo es más grande que el otro, o una tibia o un fémur más grande que el hueso correspondiente de la otra pierna (Rashi; Sifrá).

7 Mujer prostituida o profanada no tomarán, y mujer divorciada de su hombre no tomarán, pues santo es cada uno [de ellos] para su Dios.

8 Lo santificarás pues el pan de tu Dios él ofrenda, santo será para ti pues Santo soy Yo, HASHEM, que los santifica. 9 Hija de Cohén que se profana en adulterio, a su padre ella profana, en fuego será quemada.

10 Y el Cohén que ha sido encumbrado sobre sus hermanos, quien ha sido ungido en su cabeza con el aceite de unción, o que ha sido investido para vestirse con los ropajes, en su cabeza no dejará crecer el pelo y sus atuendos no rasgará. 11 A ningún fallecido se acercará; ni por su padre ni por su madre se contaminará. 12 Del Santuario no saldrá, y no profanará [así] el Santuario de su Dios, puesto que una corona de aceite de unción de su Dios hay sobre él; Yo soy HASHEM. 13 Y él una mujer en su virginidad tomará. 14 [Empero] viuda, divorciada, profanada y prostituida, a estas no tomará; sino sólo a una virgen de su pueblo tomará como mujer. 15 No profanará su simiente en su pueblo, pues Yo soy HASHEM, que lo santifica”.

16 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 17 “Habla a Aharón, diciendo: Un hombre de tu simiente en sus generaciones en quien haya defecto no se acercará a ofrendar el alimen-to de su Dios. 18 Pues todo hombre en quien haya defecto no se acercará… un hombre ciego, cojo, o aquel cuya nariz no tiene puente, o quien tenga un miembro más gran-de que el otro. 19 Un hombre que tenga una pierna fracturada o una mano fracturada,

Leyes del Cohén Gadol

Defectos des-calificantes


פרשת אמר כא / כ ־כד — כב / א ־ה 722 / ספר ויקרא

א או חליז בעינה או כ או גבין או דק�

ל חדין: כא כ� ן או מרס פ� ז� חז� ן או רב� ג�א הנ� הרן כ� א דא� רע� א מז� ר די בה מומ� גב�א יי� מומ� א ד� י� נ� ת קרב� א י� ב� ר� ב לק� א יקר� ל�א: ב� ר� ב לק� א יקר� הה ל� ן אל� ת קרב� בה י�ומן א י� מקדש קודש� הה אל� ן כב קרב�

א א ל� רכת� ם לפ� א ייכול: כג בר� י� קודש�א ב ארי מומ� א יקר� א ל� דבח� ייעול ולמ�א יי� י ארי אנ� קדש� ת מ� חל י� א י� בה ול�הרן ליל משה עם א� כד ומ� דשהון: מק�ליל אל: א ומ� ל בני ישר� ועם בנוהי ועם כ�הרן לל עם א� ר: ב מ� יי� עם משה למימ�דבני א י� מקודש� ויפרשון בנוהי ועם א דקודשי ת שמ� לון י� א יח� אל ול� ישר�ר : ג אמ� א יי� י אנ� מ� דשין קד� די אנון מק�ל ב מכ� ר די יקר� ל גב� ריכון כ� להון לד�אל דשון בני ישר� א די יק� י� בניכון לקודש�וישתיצי עלוהי וסאבתה יי� ם קד�ר : ד גב� א יי� י אנ� מ� הוא מן קד� א ה� ש� אנ�סגיר או והוא הרן דא� א רע� מז� ר גב�ד די ידכי א ייכול ע� א ל� י� איב בקודש� ד�ר די א או גב� פש� ל טמא נ� ב בכ� ודיקר�ר די א: ה או גב� רע� ת ז� תפוק מנה שכב�ב לה או א� א די יסת� ל רחש� ב בכ� יקר�ב לה לכל סאבתה: א� א די יסת� ש� באנ�

כ

כא

כב

כג

כד

א־ב כב

ג

ד

ה

רש“י

(כ) או גבן. שורציל”ש בלע”ז שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב (שם מג:): או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טייל”א, כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ:כב): או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל”א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז לשון חלזון שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח.־לח:): גרב וילפת. מיני שחין הם (שם מא.): גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא גרב לשחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח:כז). כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב. כך מפורש בבכורות (מא.): מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין שפחדיו מרוססים שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גידי פחדיו ישורגו (איוב מ:יז): (כא) כל איש אשר בו מום. לרבות שאר מומין (ת’’כ פרק ג:א): מום בו. בעוד מומו בו פסול הא אם עבר מומו כשר (שם ו): לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם: (כב) מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים: ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים. ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים. אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום שמצינו שהותרו לזר שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא:): (כג) אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרכת: ואל המזבח. החיצון, ושניהם הוצרכו להכתב ומפורש בת”כ (שם י): ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד עבודתו מחוללת להפסל (שם יא; בכורות מג:): (כד)

וידבר משה. המצוה הזאת: אל אהרן וגו’ ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים (ת”כ שם יב): (ב) וינזרו. אין נזירה אלא פרישה וכן הוא אומר וינזר מאחרי (יחזקאל יד:ז) נזורו אחור (ישעיה א:ד; ת“כ פרשתא ד:א) יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. [ד”א] וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו: אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן (ת“כ שם): (ג) כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע (לעיל יב:ד) אזהרה לאוכל ולמדוה רבותינו מגזירה שוה [ס“א מהקישא] (יבמות עה.) ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו (לעיל ז:כ־כא) ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה. וכן נדרש בת”כ (פרשתא ד:ז) וכי יש נוגע חייב, אם כן מה ת”ל יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, כבר נדרשו במס’ שבועות (ז.) אחת לכלל ואחת לפרט וכו’: וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר (ת’’כ שם ט; זבחים מג:) וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה: ונכרתה וגו’. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, ת”ל אני ה’ בכל מקום אני (ת“כ שם י): (ד) בכל טמא נפש. במי שנטמא במת (ת’’כ פרק ד:ג): (ה) בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (שם ד) בכעדשה (חגיגה יא.): או באדם. במת: אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא וזהו כזית (אהלות ב:א): לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב וזבה נדה ויולדת (ת’’כ שם ד):

פת או מרוח� ל ב או י� ר� ל בעינו או ג� ל¤ ק או תב� ן או־ד� או־גב[ש ן לא יג� כה הרן ה� Cע א יש אשר־בו מום מזר� ל־א שך: כ� א<ש Yיו לא יג חם אלה� gת ל י יהוה מום בו א יב את־אש[ קר@ לה�ים ש@ קד� ים ומן־ה� ש� קד� י ה� דש0 יו מק� חם אלה� gיב: ל קר; לה�ש Yיג לא ח� bמזב ואל־ה� בא י� לא רכת פ� ך אל־ה� Zיאכל: אם: דש< י יהוה מק� י אנ9 oי כ ש� לל את־מקד� כי־מום בו ולא יח�

אל: י ישר� ל־בנ0 יו ואל־כ� Wנ הרן ואל־ב� Cה אל־א ר מש ב[ יד� ו�ואל־ הרן Cאל־א ר ב ד� לאמר: אל־משה יהוה ר Qב יד� ו�ם את־ש[ ללו יח� ולא ל א בני־ישר� י דש[ מק� זרו וינ< יו נ� ב�ם אלה אמר יהוה: י אנ9 י ל@ ים oקדש מ� ם ה� ר אש י דש� ק�אל־ ם רעכ ל־ז� מכ� ב Zאשר־יקר ׀ יש Tל־א כ� ם לדרתיכתו וטמא� יהוה Cל אל בני־ישר� ישו קד~ י� ר אש שים קד� ה�יש יש א Tי יהוה: א י אנ9 Yנ וא מלפ� oה פש ה� pנ ה ה� יו ונכרת� Wל ע�ל יאכ� לא שים קד� ב� ב ז� או רוע� צ� והוא הרן Cא ע ר� מז�יש אשר־ פש או א ל־טמא־נ בכ� ע� נג ר וה� Wר יטה gד אש Yערץ aל־ש ע בכ� ר יג� gע: או־איש אש ר� ת־ז< נו שכב� aא ממ Qתצתו: א־לו לכל טמא� ר יטמ� gם אש ד� א־לו או בא� ר יטמ� gאש

Cejas [desproporcionadamente] grandes. Serían tan — גבן .20grandes que caerían sobre su cara (Rashi; Sifrá). Según Rabí Saadia Gaón y Radak, este término se refiere a un jorobado.

לל בעינו Un defecto en su ojo, es decir, una línea blanca — תב�que se extiende desde la esclerótica hasta el interior del iris (Rashi).


723 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT EMOR 21 / 20 -24 — 22 / 1 -5

Comerá. Aunque un Cohén con defectos no — יאכל .22puede realizar el servicio, sí detenta el privilegio de comer de la carne de los sacrificios.-No se acercará. Según Rashi, el versículo prohí — לא יבא .23be que Cohanim con defectos realicen el servicio sacrificial ya sea viniendo hacia el Velo como en Iom Kipur, o en el Altar Exterior. Rambam (Hiljot Biat HaMikdash 6:1) interpre-ta el versículo literalmente, como un mandamiento restric-tivo prohibiéndoles que incluso entren a las áreas cercanas al Altar y al Velo.לל No profanará. Si un Cohén con defectos realiza — ולא יח�el servicio, la ofrenda es profanada y debe ser incinerada (Rashi; Sifrá).בר משה . . . ואל-כל-בני ישראל .24 יד� …Habló [así pues] Moshé — ו�y a todos los Hijos de Israel. A pesar de que los mandamientos sólo se relacionaban con los Cohanim, Moshé se los enseñó asimismo al resto de la nación debido a que los tribunales son responsables de asegurar que se cumplan (Rashi).

22.1-9. Salvaguarda de la santidad de las ofrendas y la terumá. Se insta al pueblo a evitar la contaminación de carne sacri-ficial y terumá [las porciones prescritas de cosechas que se ceden a los Cohanim]. Para que se distancien. Toda vez que los Cohanim — וינזרו .2se hacen tamé [contaminados], deben retirarse de todos los aspectos del servicio para que no contaminen y así desca-lifiquen las ofrendas que el pueblo de Israel ha santificado. La sanción de quienes realizan el servicio en estado de contaminación es ים מ� בידי ש� ה muerte a manos del Cielo ,מית�(Sanhedrín 83b).

A pesar de que el versículo no especifica que se habla de Cohanim contaminados, se sabe a partir del contexto que

ello es así, puesto que la contaminación es la temática del versículo siguiente (Mizraji).

El término זרו corona. El versículo alude a ,נזר deriva de וינ�grandes personajes del pueblo de Israel que son coronados de distinción, y les advierte que sean especialmente cuidadosos de evitar profanar el Nombre de Dios, porque precisamente debido a su encumbrada posición tienden a pensar que se pueden permitir libertades que no se le concede a ‘gente ordinaria’. Mas por el contrario, la Torá les dice: sus respon-sabilidades son mayores que las de otros (Rabí de Apta).ב .3 Todo hombre que se acerque. Los Sabios — כל-איש אשר-יקר�derivan exegéticamente que el castigo de separación espiri-tual [karet] sólo aplica a una persona impura que come de las ofrendas. Mas si es así, ¿por qué el versículo habla de acercar-se? El término enseña que karet sólo aplica después de que las partes sacrificiales son aptas para ser colocadas sobre el Altar, en otras palabras, de ser acercadas, lo que ocurre después de que el servicio de la sangre ha sido completado (Rashi; Sifrá).

El karet de este versículo sólo aplica a una persona impura que come la carne de ofrendas, mas no terumá y עשר שני ,מ�diezmo segundo. El versículo 6, que estipula una prohibición mas no menciona karet, prohíbe que alguien impuro coma terumá y el diezmo segundo [עשר שני Por comer terumá, la .[מ�sanción es ים מ� ה בידי ש� muerte a manos del Cielo (Sanhedrín ,מית�83a); y por comer del diezmo segundo, se halla en violación de un mandamiento restrictivo (Ievamot 73b).י De ante Mí. Esta expresión revela por qué tal sanción — מלפנ�es la apropiada: al comer de las ofrendas en estado de tumá, esta persona ignoró que la santidad de Dios estaba presente en las mismas. Por ello corresponde que la presencia misma del pecador sea evacuada de ante Dios (Rabí Hirsch).יטמא-לו .5 Que lo contamine. Tocó los restos de un — אשר ser humano o de los seres reptantes detallados en 11:29-30.

20 o quien tenga cejas [desproporcionadamente] grandes, o una membrana en su ojo, o un defecto en su ojo, o una erupción cutánea seca, o una erupción cutánea húmeda, o quien tiene testículos aplastados. 21 Todo hombre en quien haya defecto, de la simiente de Aharón el Cohén no se acercará a elevar las ofrendas ígneas de HASHEM, pues defecto hay en él, el alimento de su Dios no acercará para ofrendar. 22 El alimento de su Dios, de las ofrendas santísimas y de las ofrendas santas comerá. 23 Mas al Velo no irá, y al Altar no se acercará, pues hay defecto en él, no profanará Mis ofrendas sacras pues Yo soy HASHEM, que los santifica”. 24 Habló [así pues] Moshé a Aharón y a sus hijos y a todos los Hijos de Israel.1 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 2 “Habla a Aharón y a sus hijos para que se distan-

cien de las santidades de los Hijos de Israel, no profanando [así] Mi Nombre Santo, aquellas que santifican para Mí; Yo soy HASHEM. 3 Diles: A lo largo de sus generaciones, todo hombre que se acerque de toda su simiente a santidades que santifiquen los Hijos de Israel a HASHEM estando en impureza, será separada esa alma de ante Mí; Yo soy HASHEM. 4 Todo hombre de la simiente de Aharón que es metzorá o zav, de las santidades no comerá hasta que sea purificado, ni quien toque a alguien contaminado por cadá-ver, ni varón de quien haya salido emisión seminal, 5 o todo hombre que toque a todo ser pululante que lo contamine u hombre que lo contamine de cualquier contaminación;

22Salvaguarda

de la santidad

de las ofrendas y

de la terumá


פרשת אמר כב / ו ־יח 724 / ספר ויקרא

ד ע� ב א� מס� ויהי בה ב יקר� די ש ו אנ�

הן אל� א י� מן קודש� ייכול א ול� א מש� ר�א שמש� ל ז ובמע� א: י� במ� בשרה סחי א�ארי א י� מן קודש� ייכול כן ר ת� וב� וידכי א ייכול א ל� א ותביר� חמה הוא: ח נביל� ל�ת טר� ת מ� : ט ויטרון י� א יי� ה אנ� א ב� ב� א� לאסת�א וימותון בלון עלוהי חוב� א יק� מימרי ול�ל דשהון: י וכ� א יי� מק� לנה אנ� בה ארי יח�א הנ� א דכ� ב� א תות� א ייכול קודש� י ל� חלונ�הן ארי א: יא וכ� א ייכול קודש� א ל� אגיר� ו�ספה הוא ייכול בה ויליד ן כ� ש קני� יקני נפ�הן ת כ� יב וב� חמה: ייכלון בל� ביתה אנון שות פר� בא� היא י ר חלונ� לגב� תהי ארי הן ארי תהי ת כ� א תיכול: יג וב� א ל� י� קודש�ותתוב ה לית ל� ר וב� א רכ� ומת� א רמל� א�א חמ� מל� א ה� ביות� כר� א אבוה� לבית ייכול א ל� י חלונ� ל וכ� תיכול א אבוה� ד�לו בש� א ייכול קודש� ארי ר יד וגב� בה: ת י� א הנ� לכ� ויתן עלוהי ויוסף חומשה א דבני י� ת קודש� לון י� א יח� א: טו ול� קודש�בלון : טז ויק� ם יי� פרשון קד� ת די י� אל י� ישר�א להון בסואב� ן וחובין במיכ� י� עליהון עו�דשהון: מק� יי� א אנ� ארי ת קודשיהון י�לל יח מ� ר: למימ� משה עם יי� ליל יז ומ�

בני ל כ� ועם בנוהי ועם הרן א� עם מבית ר גב� ר גב� להון ר ותימ� אל ישר�רב יק� די אל בישר� א גיור� ומן אל ישר�

ו

ז

ח

ט

י

יא

יב

יג

יד

טו

טז

יז־יח שלישי

רש“י

(ו) נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים הללו: (ז) ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:) בתרומה שמותר לאכלה בהערב השמש [לכך כתיב מן הקדשים. ולא כל הקדשים]: (ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה (ת“כ שם יב) אסור לאכול בקדשים [וצריך לומר וטרפה מי שיש במינו טרפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה (ת’’כ אחרי פרק יב:ז)]: למדנו ומתו בו. מלאכול תרומה בטומאת הגוף: (ט) ושמרו את משמרתי. הכתוב בתרומה יאכל קדש. (י) לא פג.): (סנהדרין שמים בידי מיתה שהיא מדבר שכל הענין דבר בה (שם פג:): תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח לפי שהוא דבוק. ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל. ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש (ת’’כ שם יז; יבמות ע.) בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו: (יא) וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי לגופו: ויליד ביתו. אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת

בתרומה מן המקרא הזה (ת’’כ פרשתא ה:א; כתובות נז:) שאף היא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו’ (ויקרא יח:יא) בספרי (קרח קיז): (יב) לאיש זר. ללוי וישראל (ת’’כ שם ז): (יג) אלמנה וגרושה. מן האיש הזר: וזרע אין לה. ממנו: ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קיים (יבמות פו:־פז.): וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך ולא אנינות (שם ע:): (יד) כי יאכל קדש. תרומה: ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין והן נעשין תרומה (פסחים לב:): (טו) ולא יחללו וגו’. להאכילם לזרים: (טז) והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם [ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן]: והשיאו אותם. זה אחד מג’ אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (ויקרא ו:יג) הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגי (דברים לד:ו) הוא קבר את עצמו. כך נדרש בספרי (נשא לב):

ל מן־ רב ולא יאכ� Wע ד־ה� ה ע� מא6 ע־בו וט< ר תג� gפש אש נר eה מש וט� aש א ה� Dים: וב מ< רו ב� ץ בש� dח י אם־ר� oים כ ש קד� ה�ה iה וטרפ חמו הוא: נבל� י ל� ים כ9 ש קד� ל מן־ה� Zר יאכ ח� וא�י רת מרו את־משמ� י יהוה: וש< ה אנ@ Wה־ב מא� ל לט� Yלא יאכי יהוה הו אנ9 לל� י יח� Tתו בו כ Qטא ומ יו ח ל� ולא־ישאו ע�יר כ@ ן וש� bב כה dקדש תוש ל ר לא־יאכ� ל־ז6 וכ� ם: דש< מק�ספו הוא ן כ� קני� פש נ י־יקנה ן כ; וכה קדש: ל לא־יאכ�י ן כ9 ת־כה חמו: וב� ם יאכלו בל� יד ביתו ה0 Tל בו ויל יאכ�ים לא תאכל: ש@ קד� ת ה� dוא בתרומ ר ה Wיש ז Tה לא aהי ת;ה ל� ין א[ ע וזר� ה וגרוש� ה נ= למ� א� היה ת; י כ ת־כהן וב�ל eיה� תאכ ב@ יה� מלחם א� כנעור יה� ב ית א� ה אל־ב4 ב� וש�ה Wג בשג� קדש ל dי־יאכ כ; יש וא בו: ל לא־יאכ� ר ל־ז6 וכ�ללו קדש: ולא יח� ן את־ה� כה0 ן ל� dת יו ונ� ל� שיתו ע� ף חמ; uס וי�יאו יהוה: והש~ Cימו ל ר@ ת אשר־י� Qל א eא י ישר� י בנ[ דש0 את־ק�י יהוה י אנ9 oם כ דשיה5 ם את־ק� כל6 ה בא� שמ� ם עון א� אות�

ם: דש< מק�ואל־ הרן Cאל־א ר ב ד� לאמר: אל־משה יהוה ר Qב יד� ו�איש יש Tם א אלה5 רת6 מ� וא< ל א ישר� י ל־בנ[ כ� ואל יו נ� ב�יב קר~ י� ר אש ל א בישר� ר ג[ ומן־ה� ל א ישר� ית מב

חמו הוא .7 ל� Pues su alimento es. Incluso en casos en — כי los que a un Cohén purificado no se le permite comer de carne sacrificial hasta que haga una ofrenda, sí se le per-mite comer terumá al caer la noche [בים כוכ� pues su ,[צאת ה�alimento es: es decir, el alimento que la Torá ha asignado especialmente para los Cohanim.

רתי .9 Mi encomienda. A pesar de que la terumá es — משמ�porción de los Cohanim, y ellos pueden dársela incluso a

sus siervos y a sus animales, la Torá la llama Mi encomien-da, porque Dios espera de los Cohanim que la traten con el respeto debido a algo que pertenece a Dios. El granjero judío trabaja la tierra física y comparte su abundancia con el Cohén, quien labra “la tierra espiritual” (Rabí Hirsch).

דשם -Yo soy HASHEM, que los santifica. He santifica — אני ה‘ מק�do la terumá a partir de haber santificado al pueblo de Israel, que la santifica (Sforno).



10-16. Terumá. La terumá, aproximadamente una quincua-gésima parte de una cosecha que le es cedida a los Cohanim, no puede ser comida por nadie que no sea Cohén, debido a que literalmente tal persona sería ר extraña, aunque en ,ז�este contexto ello se refiere al hecho puro y simple de ser laica o lega. Mas se les permite a los miembros de la casa de un Cohén comer terumá, incluidos una esposa israelita y un siervo gentil. Empero, un siervo judío no es propiedad de su señor, pues es un sirviente contratado a largo plazo que está obligado a laborar mas no pertenece al patrón, y por consiguiente no se le permite comer terumá. Santo. En el contexto de este versículo, santo se — קדש .10refiere a la terumá (Rashi; Sifrá). Todo nacido en su casa. Si le nace un hijo — ויליד ביתו .11a la sierva gentil de un judío, tanto ella como su prole son propiedad de su amo (Rashi; Sifrá).ת-כהן .12 Hija de Cohén. Mientras sea soltera o si está — וב�casada con otro Cohén, conserva los privilegios de la familia sacerdotal y puede entonces seguir comiendo terumá. Mas si se casa con alguien no Cohén, se hace parte de su nueva fa-milia y ya no puede comer terumá. No obstante, si tal matri-monio terminara, ya sea debido a divorcio o al fallecimiento de su esposo, y no hay progenie sobreviviente, ella regresa a su anterior condición de ser hija de Cohén, y sí puede en-tonces volver a comer terumá. En cambio, si efectivamente tiene hijos, los que serían levitas o israelitas, ella conserva los lazos con su familia no sacerdotal y su condición como integrante de la misma (Rashi; Ievamot 67b-68a).בו .13 ל לא-יאכ� .Mas ningún extraño comerá de él — וכל-זר Esta aparente redundancia existe para indicar que la única descalificación respecto a comer terumá es no ser Cohén. En tal sentido, un Cohén que es onén, es decir que se en-cuentra en el día del fallecimiento de un pariente cercano,

puede comer terumá a pesar de que no pueda realizar el servicio del Templo (Rashi; Sifrá).

Su quinto. El pecador añade un cuarto a la — חמשיתו .14suma principal, significando ello que paga cinco cuartos, de manera tal que la adición a la misma es un quinto de su pago total.

קדש ן . . . ה� Dará… tal santidad. En vez de dar dinero al — ונת�Cohén, el penitente le da alimentos que adquieren el estado santificado de la terumá. Con ello ha reemplazado lo que comió (Rashi; Sifrá).

ללו .15 No profanarán. Los Cohanim no profanarán — ולא יח�la terumá dándosela de comer a quienes no poseen con-dición sacerdotal. Y si lo hicieren, estarían causando que israelitas cometan el pecado de comer de lo que les está prohibido (Rashi).

שמה .16 א� -Pecado de culpabilidad. Aunque este ver — עון sículo trata de quien comió terumá involuntariamente, su acto es descrito como ון término que denota un pecado ,ע�intencional. El pecador involuntario que no aprovecha la oportunidad de obtener expiación muestra que pecar le re-sulta indiferente. Y debido a esta actitud incurre en pecado de culpabilidad como si hubiese pecado intencionalmente (Or HaJaím).

17-25. Animales con defectos. De la misma manera que no se les permite a Cohanim con defectos físicos realizar el servicio Divino, así también animales con defectos físicos son inválidos como ofrendas. Dios desea la perfección en Sus siervos tanto en sentido espiritual como moral, y de Sus ofrendas en sentido físico. A pesar de que un animal con defectos pueda ser más grande y más valioso que uno sin defectos, ello no es aceptable pues Dios no mide la perfec-ción en términos monetarios o cuantitativos (Sforno a v. 27).

6 el alma que lo toque será impura hasta el anochecer y no comerá de Mis santidades sino hasta que sumerja su carne en agua, 7 y se ponga el sol y sea purificada, y después comerá de las santidades, pues su alimento es. 8 Cadáver de animal o animal despedazado no come-rá para contaminarse por medio de este; Yo soy HASHEM.

9 Y salvaguardarán Mi encomienda no portando al respecto pecado, muriendo por causa de ello habiéndola profanado; Yo soy HASHEM, que los santifica.

10 Ningún extraño comerá de lo santo; ni quien more con un Cohén ni quien trabaje para él comerá de lo santo. 11 Si un Cohén adquiere una persona, adquiriéndolo como bien de capital propio, él sí comerá de ello, así como todo nacido en su casa; ellos comerán de su alimento. 12 Si la hija de Cohén se casa con un extraño, ella de lo separado de las santidades no comerá. 13 Y la hija de Cohén que sea viuda o divorciada sin descendencia y regrese a la casa de su padre como en su juventud, del alimento de su padre comerá, mas ningún extraño comerá de él. 14 Si un hombre come de una santidad inadvertidamente, le aumentará su quinto y dará al Cohén [el valor de] tal santidad. 15 No profanarán las santidades de los Hijos de Israel, las que son apartadas para HASHEM, 16 y harán que ellos mismos porten pecado de culpabili-dad al comer de sus santidades, pues Yo soy HASHEM, que los santifica”.

17 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 18 “Habla a Aharón y a sus hijos y a todos los Hijos de Israel, diciéndoles: Todo hombre de la Casa de Israel y del prosélito de Israel que ofrende

Terumá

Animales con

defectos


פרשת אמר כב / יט ־לא 726 / ספר ויקרא

תהון די ל נדב� ל נדריהון ולכ� נה לכ� קרב�א לכון עו� א: יט לר� ת� על� ם יי� ל� רבון קד� יק�א: י� א ובעז� י� א בתורי באמר� שלים דכור�א רבון ארי ל� א תק� א ל� כ כל די בה מומ�

רב יק� ארי ר כא וגב� לכון: יהי א עו� לר�א א נדר� ש� ר� ם יי� לפ� א קד� י� ת קודש� נכס�א שלים יהי נ� א בתורי או בע� בת� או לנד�ויר א יהי בה: כב ע� א ל� ל מומ� א כ� עו� לר�ן או רב� ן או ג� בל� או תביר או פסיק או י�א נ� ם יי� וקרב� רבון אלין קד� א תק� ן ל� ז� חז� : ם יי� א קד� דבח� ל מ� א תתנון מנהון ע� ל�א בת� נד� סיר וח� תיר י� ר ואמ� כג ותור

א: עו� לר� יהי א ל� א ולנדר� תה י� עבד ת�ודי שליף ודי רסיס ודי מריס כד ודי

רעכון ובא� יי� ם קד� רבון תק� א ל� גזיר א ל� ממין ע� ר ב� כה ומן עבדון: ת� א ל�אלין ל מכ� הכון אל� ן קרב� ת י� רבון תק�א ל� בהון א בהון מומ� חבולהון ארי עם יי� ליל כו ומ� לכון: יהי א עו� לר�א ר או עז� ר: כז תור או אמ� משה למימ�ר ת� ב� יומין א שבע� ויהי יתיליד ארי א יתרעי ל� ה ולה� א� א תמינ� אמה ומיומ�א כח ותורת� : יי� ם קד� א נ� קרב� א ב� ר� לק�תכסון א ל� ה ולבר� ה ל� א שית� או ת נכס� תכסון ארי כט ו� ד: ח� א ביומ�א לכון תכסנה: עו� ם יי� לר� א קד� תודת�שארון א ת� ל� יתאכל הוא א ה� ל ביומ�

לא ותטרון : יי� א אנ� א פר� צ� ד ע� מנה : יי� א אנ� תהון י� עבדון ות� י פקוד�

יט

כ

כא

כב

כג

כד

כה

כו

כז

כח

כט

ל

לא

רש“י(יח) נדריהם. הרי עלי: נדבותם. הרי זו (מגילה ח.): (יט) לרצונכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני שיהא לכם לרצון, אפיימנ”ט בלע”ז. ואיזהו הראוי לרצון: תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום אלא בחסרון אבר (ת’’כ פרשתא ז:ב; קידושין כד:): (כא) לפלא נדר. להפריש בדיבורו: (כב) עורת. שם דבר של מום עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא יהיה: חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם (ת“כ שם יב; בכורות לח.) וכן שפתו שנסדקה או נפגמה (שם לט.): יבלת. וירוא”ה בלע”ז: גרב. מין חזזית וכן ילפת. ולשון ילפת כמו וילפת שמשון (שופטים טז:כט) שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה: לא תקריבו. שלש פעמים, להזהיר על הקדשן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן (תמורה ו:): ואשה לא תתנו. קלוט. מ.): (בכורות מחבירו גדול אבר שרוע. (כג) (שם): הקטרתן אזהרת פרסותיו קלוטות (שם): נדבה תעשה אתו. לבדק הבית: ולנדר. למזבח: לא ירצה. אי זה הקדש בא לרצות הוי אומר זה הקדש המזבח (ת’’כ פרק ז:ו): (כד) מעוך. לט:): (שם ט; בכורות בגיד או בביצים ומעוך וכתות ונתוק וכרות. ביציו מעוכין ביד: כתות. כתושים יותר ממעוך: נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן אבל נתונים הם בתוך הכיס והכיס לא נתלש: וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס: [ומעוך. תרגומו ודי מריס. [מעוך ומרוח] זה לשונו בארמית, לשון כתישה: וכתות. תרגומו ודי רסיס, כמו הבית הגדול רסיסים (עמוס ו:יא) זה דבר ובארצכם לא תעשו. פ:):] (שבת המרוסס קנה וכן דקות, בקיעות יד:) לרבות (חגיגה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם לסרס שום בהמה

כל אשר בארצכם. שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ (קידושין לו:): (כה) ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד [ס“א ליד] כהן להקריבו לשמים, לא תקריבו [אותו] לו בעל מום. ואע”פ שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה (תמורה ז.) אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה (פסוק יח) איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג:): משחתם. חבולהון: לא ירצו לכם. לכפר עליכם (ת“כ שם יב): (כז) כי יולד. פרט ליוצא דופן (ת’’כ פרשתא ח:ג; חולין לח:): (כח) אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן (ת“כ שם יא־יב; חולין עח:): אתו ואת בנו. אף בנו ואותו במשמע (ת“כ פרק ח:ג־ד; חולין ומהו לרצון לכם. זביחתכם הזהרו שתהא תחלת (כט) לרצנכם תזבחו. פב.): הרצון: ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן. אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון (ת“כ פרק ט:א). דבר אחר לרצונכם לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת ופרט בנאכלין חזר ימים, לשני פי שפרט בנאכלים ואף על יג.). (חולין קדשים ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן: (ל) ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לה זמן אכילה כבר כתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו’ (לעיל ז:טו): אני ה’. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: (לא) ושמרתם. זו המשנה (ת“כ שם ג): ועשיתם. זה המעשה (שם):

יבו קר9 אשר־י� ם ל־נדבות� ולכ� ל־נדריהם לכ� נו רב� ק�ים ב@ כש� ר ב� ק� ב� ר ב� כ� ים ז� Tמ ם ת� ה: לרצנכ5 יהוה לעל< Cלכי־לא יבו קר� ת� לא מום אשר־בו כל ים: עז; וב<מים ח־של� ב� Fז יב קר~ י־י� כ; יש וא ם: Fכ ל� יהיה צון לר�ים מ~ צאן ת� ר או ב� ק6 ב� ה ב� ב� דר או לנד� לא־נ יהוה לפ� Cלבור ורת או ש� היה־בו: ע� ל־מום לא י; צון כ� היה לר� י;יבו קר9 לא־ת� פת ל י� או ב ר� ג� או לת ב או־י� רוץ או־ח�ח� מזב0 ל־ה� ע� ם מה8 לא־תתנו ה ואש יהוה Cל לה א0ה אתו gעש Cה ת ב� לוט נד� רוע� וק� ה ש� aש יהוה: ושור ו� Cלרות לא תוק וכ� תות ונ� עוך וכ� ה: ומ� Fצ דר לא יר� ולנ0בן־ ד Zומי עשו: Cת לא ם aרצכ ובא� יהוה Cל יבו קר@ ת�

י Tלה כ eל־א ם מכ� aיבו את־לחם אלהיכ oקר ר לא ת� נכ�ר Qב יד� ם: ו� Fכ צו ל� ם לא יר� הם מום ב� ם ב� Eת שח� מ�י Tכ או־עז שב או־כ{ שור לאמר: אל־משה יהוה שמיני ת אמו ומיום ה� ח� Zים ת מ@ ת י� dה שבע iי ד וה� ל יו�או־ ושור יהוה: Cל ה aאש ן dרב לק� ה צ יר� ה לא� ה� ו�י־ וכ; ד: אח< ביום תשחטו לא ואת־בנו אתו ה ש5

יום ב� חו: תזב< ם aלרצנכ יהוה Cל ה ח־תוד6 ב� Fז תזבחו י אנ@ ד־בקר ע� נו aממ ירו לא־תות9 ל כ יא� הוא ה�יהוה: י אנ@ ם Wאת ם aעשית Cו י מצות� רתם ושמ� יהוה:



.Sus votos… sus ofrendas voluntarias — נדריהם . . . נדבותם .18Un voto es una obligación personal del tenor de: “Asumo la obligación de traer una ofrenda de elevación”. La naturaleza de tal iniciativa significa que si el dueño consagra un animal y este se pierde o incurre en defecto, no ha cumplido con su voto y debe ofrendar otro animal. Una ofrenda voluntaria es una contribución del tenor de: “Consagro este animal para usarlo como ofrenda de elevación”; es decir, la obligación del dueño es ofrendar ese animal, pero si por cualquier razón ello resulta imposible, el dueño ya no tiene responsabilidad de ofrendar otro (Rashi; Kinim 1:1).-Sin defectos, macho. El versículo sólo espe — תמים זכר .19cifica ofrendas de elevación de mamíferos, aunque las aves resultan aceptables incluso si son hembras y con defectos, mas son descalificadas sólo si les falta un miembro entero (Rashi).לא-נדר .21 Por voto verbalizado. Para cobrar vigor, un — לפ�voto debe ser claramente expresado, pues no es válido si es formulado en forma ambigua (véase Nedarim 5b).צאן Del rebaño. Este vocablo hebreo incluye tanto a — ב�ovejas como a cabras.-Ningún defecto habrá en él. Esta expre — כל-מום לא יהיה-בוsión prohíbe producir un defecto a un animal santificado (Bejorot 33b). Fracturado. Es decir, un animal con un miembro — שבור .22roto.עשה אתו .23 -Podrás donar. Un animal con defec — נדבה ת�tos puede ser contribuido por su valor monetario para el mantenimiento del Templo (Rashi; Sifrá).עשו .24 ת� לא רצכם Ni en su Tierra harán ello. Los — ובא�defectos enumerados en este versículo son variedades de castración, lo que está prohibido tanto en Éretz Israel como

en el resto del mundo. La frase en su Tierra significa que está prohibido hacer esto a toda especie animal en el país, sea o no aceptable para ofrendas o que califique dietéticamente como alimento kasher (Rashi; Jaguigá 14b).ד בן-נכר .25 De la mano de un extranjero. El extranjero — ומי�de este versículo es un gentil, a quien se le permite ofrendar animales en el Templo, mas no con defectos.26-33. Elegibilidad de ofrendas. Posteriormente a las des-calificaciones de índole física, la Torá procede a enumerar los requerimientos de edad mínima y diversas otras reglas sobre las ofrendas.שמיני .27 Y desde el día octavo. Hasta el día octavo — ומיום ה�cabe aún la posibilidad de que un recién nacido sea prema-turo e inviable (Jizkuni).

De la misma manera que debe transcurrir un Shabat antes de que un bebé recién nacido sea circuncidado, un animal debe pasar por un Shabat antes de que pueda ser usado para un objetivo sacro. El Shabat da testimonio de Dios como Creador y por ende concede validez espiritual al universo todo (Tzror HaMor; Zohar).-A él y a su vástago. A pesar del pronom — אתו ואת-בנו .28bre masculino אתו, esta prohibición sólo aplica a la madre y a sus hijos (Rashi; Julín 78b). El pronombre masculino se refiere a la especie, no al animal individual (Rambán).-Para ser favorecidos. La ofrenda debe ser dego — לרצנכם .29llada de forma tal que Dios la considere aceptable, así como a ustedes mismos. El siguiente versículo, tal y como es inter-pretado por los Sabios, continúa diciendo que el Cohén debe tener en mente en el momento del degüello que la ofrenda será comida en el período de tiempo correspondiente, pues de otra manera se convierte en pigul, como explicamos en 19:7 (Rashi; Sifrá).

su ofrenda por todos sus votos, o sus ofrendas voluntarias que ofrendan a HASHEM como ofrenda de elevación, 19 para que les sea favorable [será] sin defectos, macho, del ganado vacuno, del ganado ovino o del ganado caprino; 20 todo aquel con defecto no será ofrendado pues no les será favorable. 21 Y si hombre ofrendare una ofrenda festiva de paz a HASHEM por voto verbalizado u ofrenda voluntaria del ganado o del rebaño, será sin defectos para ser favorable; ningún defecto habrá en él. 22 Si fuese ciego o estuviese fracturado, o tuviese un párpado hendido o una verruga o una erupción cutánea seca o una erupción cutánea húmeda, no ofrendarás estos a HASHEM, ofrenda ígnea no ofrendarás de ellos sobre el Altar de HASHEM. 23 Un toro o una oveja que tenga un miembro más grande que otro o pezuñas no hendidas podrás donar, mas como voto de ofrenda no es aceptable. 24 Uno con testículos apretados, aplastados, despedazados o cortados no ofrendarán a HASHEM, ni en su Tierra harán ello. 25 De la mano de un extranjero no ofrendarán el alimento de su Dios de todo ello, pues su corrupción detentan, hay defecto en ellos, no hallarán favor para ustedes”.

26 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 27 “Un toro u oveja, o carnero, cuando nazca, perma-necerá siete días con su madre y desde el día octavo en adelante será aceptable como ofren-da ígnea a HASHEM. 28 Mas un toro o una oveja o cabra, a él y a su vástago no degollarás en el mismo día. 29 Cuando degüellen una ofrenda festiva de agradecimiento a HASHEM, para ser favorecidos la degollarán. 30 En ese día será comida, sin sobrar nada de ella hasta la mañana; Yo soy HASHEM. 31 Y guardarán Mis mandamientos y los realizarán; Yo soy HASHEM.


פרשת אמר כב / לב ־לג — כג / א ־ה 728 / ספר ויקרא

דקודשי א שמ� ת י� ללון תח� א לב ול�

יי� א אנ� אל ישר� בני בגו ש ד� ואתק�א רע� מא� תכון י� פיק לג דא� דשכון: מק� : א יי� א אנ� ה� ים למהוי לכון לאל� דמצר�ליל ב מ� ר: למימ� עם משה יי� ליל א ומ�

יי� א ד� י� ר להון זמנ� אל ותימ� עם בני ישר�דיש אלין רעי ק� תהון מע� רעון י� די תע�א א יומין תתעבד עביד� י: ג שת� אנון זמנ�ע ר� א מע� ת� ת שב� ה שב� א� א שביע� וביומ�א בת� עבדון ש� א ת� א ל� ל עביד� דיש כ� ק�ד אלין ניכון: בכל מותב� יי� ם קד� היא רעון תע� די דיש ק� רעי מע� יי� ד� א י� זמנ�ה א� דמ� ק� א רח� ה בי� בזמניהון: תהון י�א י� א בין שמש� רח� א לי� שר� ת ע� רבע� בא�

לב

לג

כגא־ב רביעי

ג

ד

ה

רש“י(לב) ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו מה ישראל. בני בתוך ת”ל ביחיד, יכול שמי. וקדש עצמך מסור ונקדשתי, ת”ל וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת עצמן מסרו שלא ועזריה מישאל בחנניה מצינו שכן נס, לו עושין אין הנס ולא ג:יח) מציל (דניאל וגו’ ידיע להוא לך מלכא והן לא, על מנת הנס, שנא’ מנת על אתכם. המוציא (לג) ד־ה): שם (ת“כ וגו’ לך להוי ידיע מציל, וגו’ ישראל בני (ב) דבר אל (שם): שכר לשלם נאמן ה’. אני ו): (שם כן

השנה את שמעברים בהם, מלומדין ישראל שיהיו מועדות עשה ה’. מועדי על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו (ת’’כ פרשתא ט:א; ירושלמי סנהדרין א:ב) לירושלים: (ג) ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, וכל השבתות את חלל כאלו עליו מעלין המועדות את המחלל שכל ללמדך ז): שם (ת’’כ השבתות את קיים כאלו עליו מעלין המועדות את המקיים החדש בקדוש מדבר וכאן שנה בעבור מדבר למעלה ה’. מועדי (ד) אלה יא:א): פרק (שם ולמעלה שעות משש הערבים. בין (ה) י:א): פרק (שם

ל eא י ישר� י בתוך בנ[ שת קד� י ונ דש ם ק� ללו את־ש[ ולא תח�ים להיות רץ מצר� gיא אתכם מא מוצ~ ם: ה� Fדשכ י יהוה מק� אנ9

י יהוה: ים אנ@ ם לאלה� aכ ל�רת= מ� אל וא< י ישר� ר אל־בנ4 ב ר יהוה אל־משה לאמר: ד� Qב יד� ו�לה Qי קדש א א[ ם מקר� י יהוה אשר־תקראו את6 ם מועד[ אלהי שביע יום ה� ה וב� אכ� ה מל� gש מים תע� שת י� י: ש[ ם מועד< ה0ת Dב עשו ש� Cה לא ת אכ6 ל־מל� א־קדש כ� תון מקר� ב� ת ש� uב ש�

ם: Fיהוה בכל מושבתיכ Cהוא לם: ם במועד< י קדש אשר־תקראו את6 א0 י יהוה מקר� לה מועד[ אים Wרב ע� ה< ין ב[ חדש ל� ר iש ע� ה Dע רב� בא� ראשון ה< דש ח ב�

32. Profanación y santificación del Nombre de Dios. El privilegio y la responsabilidad fundamentales de todo judío, gran hombre o persona ordinaria por igual, es la santifica-ción del Nombre de Dios por medio de su comportamiento, tanto entre judíos como entre gentiles, por medio del estudio de la Torá y el cumplimiento de los preceptos, y asimismo a través de tratar a los demás en forma generosa, considerada y honesta, de manera tal que la gente diga: “Afortunados son los padres y los maestros que educaron a tal persona”. E inversamente, no hay oprobio mayor para un judío que ac-tuar de manera tal que la gente diga lo contrario (Iomá 86a).

Este versículo constituye el mandamiento general de en-tregar la vida para santificar el Nombre de Dios cuando lo requiere la Halajá, como en los casos en que la idolatría, el adulterio o el asesinato serían los únicos medios para salvarse. Empero, es asimismo posible santificar el Nombre de Dios en situaciones cotidianas. Si alguien peca simplemente porque no le importa la voluntad de Dios, ha profanado el Nombre de Dios, y si resulta que lo hace frente a diez judíos, de hecho ha cometido el pecado muchísimo más grave de profanar el Nombre de Dios en público. Y viceversa, si alguien deja de pecar o cumple con un precepto no por dinero, presiones u honor, sino sólo porque constituye la voluntad de Dios, ha santificado entonces Su Nombre. Sobre la persona que obe-dece los dictados de la Torá y cuyo comportamiento general contribuye al prestigio de su identidad judía, Dios dice: “Eres Mi siervo, oh Israel, de quien Me enorgullezco” (Ieshaiahu 49:3) (Rambam, Hiljot Iesodei HaTorá cap. 5; Ioré Deá 157).

Si un judío se ve confrontado con una situación en la que se requiere que entregue su vida en santificación del Nombre

de Dios, debe hacerlo sin esperar que ocurra un milagro para salvarlo. Más bien, debe actuar como Jananiá, Mishael y Azariá lo hicieron (Daniel 3:17-18): cuando Nevujadnetzar los amenazó con arrojarlos a un horno en llamas a menos que se inclinaran ante su estatua, respondieron que cierta-mente Dios era capaz de salvarlos. Aunque no sabían si Dios lo haría o no, estaban listos para dejarse inmolar antes que transgredir (Rashi).ללו. . . תח� No profanarán. La profanación del Nombre — ולא de Dios es el más grave de los pecados y aquel por el que es más difícil obtener expiación (Iomá 86a). Mas si se ha transgredido, debe intentarse santificar el Nombre de Dios de manera equiparable al pecado cometido. Por ejemplo, quien ha difamado a otros debe estudiar Torá [usando su don del habla para enunciar palabras santas]; quien usó sus ojos para ver cosas prohibidas debe llorar; y quien cometió mu-chos pecados debe hacer muchas mitzvot (Rabenu Bejaie).דשכם Yo soy HASHEM, que los santifica. Si dedican — אני ה‘ מק�su vida a Mi servicio, Me dedicaré “personalmente” a uste-des; Yo mismo regularé sus actividades y no por medio de intermediarios (Sforno).מוציא אתכם .33 Que los sacó. Los liberé de Egipto bajo la — ה�condición de que Me santificaran (Rashi). Al salvarlos de la esclavitud los hice Míos, y tengo por ende derecho a impo-nerles exigencias (Rambán).

23.

! Festividades.

Las festividades, incluido el Shabat, son frecuentemente



mencionadas como מועדים, tiempos designados, debido a que son momentos especiales cuando los judíos ‘se reúnen’, por así decirlo, con Dios. Tal y como lo señala Rabí Hirsch (Jorev, cap. 23): “Los Moadim, o temporadas designadas, nos convocan a someternos del todo a la contemplación y concientización interna de los ideales que constituyen su fundamento. De la misma manera que Moed en un senti-do espacial se refiere a la localidad que los hombres tienen como lugar designado para congregarse con un propósito estipulado [como en el Ohel Moed, la Tienda de Reunión], Moed en la dimensión temporal es una oportunidad en la que se nos convoca comunalmente a realizar una actividad específica, en este caso una actividad interna. Así pues, los Moadim son los días que se destacan de entre los de-más del año. Los Moadim nos instan a que interrumpamos la cotidianeidad y dediquemos todas nuestras actividades espirituales a ellos. Y desde este punto de vista, debe consi-derarse que tanto el Shabat como Iom Kipur son asimismo Moadim.

Los Moadim interrumpen las actividades ordinarias de nuestra vida y nos insuflan espíritu, poder y dedicación al futuro, por medio de revitalizar las ideas sobre las cuales toda nuestra vida está basada, o erradicar las malas con-secuencias de actividades pasadas que son deletéreas al cuerpo y al espíritu, y nos restauran así la pureza perdida y la esperanza de ser bendecidos”.

-Que designarán. Según Sifrá, esta de — אשר-תקראו אתם .2signación se refiere a la regulación del calendario por parte del Sanhedrín [órgano legislativo y judicial, investido bíblica-mente] por medio de la proclamación de los novilunios. Las festividades deben estar basadas en el calendario tal y como es definido por esa Suprema Corte, y este requerimiento es simbólico de la relación entre Dios e Israel. El calendario está fundamentado a su vez en la observación, con clara visibilidad, de la luna nueva y sobre la responsabilidad de los Sabios de añadir meses cuando sea necesario para ase-gurar que Pésaj siempre caiga en primavera. Es decir, Dios muestra los signos de Su presencia en la naturaleza, e Israel responde declarando el inicio de los meses, y por medio de ellos su devoción al servicio de Dios. Este proceso en su integridad expresa el amor mutuo del Creador y Su pueblo elegido (Rabí Hirsch).

קדש Convocaciones santas. Las festividades son — מקראי días en los que el pueblo es ‘invitado’ [קרואים] a congregarse

para elevar plegarias y hacer acción de gracias, y para cele-brar con ropa fina y comidas festivas (Rambán).

Dios sólo desea las festividades que son observadas en el santo y elevado espíritu reflejado en la frase estas son Mis fes-tividades designadas, porque en estos días santos los judíos desisten de involucrarse en lo mundano de los días de entre-semana y se dedican a la Torá y a actividades sacras, pues son festividades de Dios. Sin embargo, jornadas dedicadas exclusivamente a placeres gastronómicos y físicos no son de Dios, sino inventos humanos que Él desprecia (Sforno).

El propósito de las festividades es la elevación espiritual y, en ese sentido, las comidas especiales y la fina ropa fes-tiva son vehículos para que la gente alcance tal objetivo. Al honrar y distinguir tales días, concentramos nuestra mente en los mismos y por medio de ello coadyuvamos a benefi-ciarnos de las oportunidades espirituales que nos ofrecen, si es que las utilizamos debidamente (HaKtav VeHaKabalá).בתון .3 ש� ת ב� Es de descanso completo. El Shabat está — ש�mencionado junto con las festividades para enseñar que todo aquel que las profana es considerado como si profa-nó el Shabat, y todo aquel que observa las festividades es considerado como si observó el Shabat. Las festividades, en tanto días de descanso, son clasificadas como días sabáti-cos debido a que el Shabat es el primero y más santo día de descanso (Rashi, tal y como explica Gur Arié).

La Torá introduce el capítulo sobre las festividades con el Shabat para mostrar que las lecciones tanto del Shabat como de las festividades son igualmente fundamentales a la fe del judío. El Shabat da testimonio de que Dios creó los cielos y la tierra, en tanto que las festividades, que re-cuerdan el Éxodo de Egipto, testifican que Dios controla la naturaleza y puede cambiarla a voluntad. Ambos conceptos son fundamentales, pues constituye herejía pensar que Dios creó el universo mas luego se ‘distanció’ del mismo, deján-dolo en manos de inexorables leyes de la naturaleza o bajo el control de ángeles o constelaciones. De la misma manera sería herejía creer que el mundo llegó a existir de alguna manera por medios naturales y que Dios sólo rige sobre el mismo a posteriori (Rabí Moshé Feinstein).5-8. Pésaj.חדש הראשון .5 En el mes primero. Aunque el nuevo año — ב�empieza en Tishrei, el mes de Rosh HaShaná, los meses realmente se cuentan a partir de Nisán (Shemot 12:2), como recordatorio constante del Éxodo.

32 No profanarán el Nombre de Mi Santidad, y seré santificado entre los Hijos de Israel; Yo soy HASHEM, que los santifica, 33 que los sacó de la tierra de Egipto para ser un Dios para ustedes; Yo soy HASHEM”.

1 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: “Habla a los Hijos de Israel, diciéndoles: 2 Las festi-vidades de HASHEM, a las que designarán como convocaciones santas, estas son Mis

festividades. 3 Seis días harán labor y el día séptimo es de descanso completo, es una con-vocación santa: ninguna labor harán, es un Shabat para HASHEM en todas sus residencias.

4 Estas son las festividades de HASHEM, convocaciones santas que declararán en su tem-porada. 5 En el mes primero, el día catorce del mes al crepúsculo [será el tiempo de la]

Profanación y santificación del Nombre

de Dios

23Festividades

Pésaj


פרשת אמר כג / ו ־טז 730 / ספר ויקרא

א א יומ� שר� ת ע� מש� : ו ובח� ם יי� א קד� פסח�יי� ם קד� א י� טיר� דפ� א ג� דין ח� ה� א רח� לי�א ז ביומ� תיכלון: טיר פ� יומין א שבע�ת ל עביד� דיש יהי לכון כ� ע ק� ר� ה מע� א� דמ� ק�א נ� קרב� רבון ח ותק� עבדון: א ת� ן ל� לח� פ�ה א� שביע� א ביומ� יומין א שבע� יי� ם קד�א ל� ן לח� פ� ת עביד� ל כ� דיש ק� ע ר� מע�ר: יי� עם משה למימ� ליל עבדון: ט ומ� ת�להון ר ותימ� אל ישר� בני עם לל י מ�

הב לכון א י� א די אנ� רע� ארי תעלון לא�א ת עומר� יתון י� ה ות� ד� ת חצ� חצדון י� ות�ת י� יא וירים א: הנ� כ� ת לו� דכון חצ� ריש א ר יומ� ת� א לכון מב� עו� ם יי� לר� א קד� עומר�א עבדון ביומ� א: יב ות� הנ� א ירימנה כ� ב� ט�שלים ר אמ� א עומר� ת י� מותכון אר� ד�תה יג ומנח� : יי� ם קד� א ת� על� ל� תה ר ש� ב�ח במש� א דפיל� א סלת� עשרונין תרין א עו� בר� א ל� ב� לאתק� יי� ם קד� א נ� קרב�יד ולחם א: הינ� בעות ר� א מר� ונסכה ח�א ן יומ� ד כר� א תיכלון ע� ן ל� וקלי ופרוכ�הכון ן אל� ת קרב� יתואיכון י� ד א� דין ע� ה�ניכון: מותב� בכל ריכון לד� ם ל� ע� ם קי�א מיום ב� א ט� ר יומ� ת� טו ותמנון לכון מב�

א א שבע� מות� אר� א ד� ת עומר� יתואיכון י� א�ר ת� מב� ד טז ע� ן: יהוי� למין ש� בועין ש�

ו

ז

ח

ט־י

יא

יב

יג

יד °ונסכו ק’

טו

טז

רש“יפסח לה’. הקרבת קרבן ששמו פסח: (ח) והקרבתם אשה וגו’. הם המוספין מעכבין המוספין שאין לך לומר כאן נאמרו ולמה פנחס בפרשת האמורים אילים הבא פרים אין אם מקום, מכל לה’. אשה והקרבתם זה: את זה ואם אין פרים ואילים הבא כבשים (שם ה): שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים שטיינ”א בלע”ז. וכן כל לשון שמונת ששת חמשת שלשת: מלאכת עבודה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, כהנים, מתורת הבנתי כך האבד. דבר כגון שלהן בבטלה כיס חסרון שיש דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו’: (י) ראשית האיפה עשירית עומר. י:ג): פרשתא (ת’’כ לקציר ראשונה שתהא קצירכם. תנופה כל והניף. (יא) טז:יח): (שמות בעומר וימודו כמו שמה, היתה כך מוליך ומביא מעלה ומוריד. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד

לכם: לרצון יהיה הזה כמשפט תקריבו אם לרצנכם. רעים: טללים לעצור ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת (יב) ועשיתם. כבש. חובה יב:ד): (ת“כ פרק איזהו יודע אי אתה בראשית לעומר הוא בא: (יג) ומנחתו. מנחת נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה (שם נסכיו אין כפולה שמנחתו ע”פ אף ההין. רביעית יין ונסכו י:ז): פרשתא כפולים (שם ח; מנחות פט:): (יד) וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי”ש: בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ויש אומרים לא בא אלא ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו (קידושין תמימות יב:א): פרק (ת’’כ טוב יום ממחרת השבת. ממחרת (טו) לז.): ו): (שם תמימות אינן כן לא שאם מבערב ומונה שמתחיל מלמד תהיינה.

צות מ� ג ה� dזה ח חדש ה� ר יום ל� Dש ה ע� חמש� Cיהוה: וב Cח ל ס� aפראשון ה< יום ב� תאכלו: צות מ� ים מ@ י� ת dשבע יהוה Cלעשו: Cה לא ת ל־מלאכת עבד6 ם כ� כ5 ה ל� gהי א־קדש י; מקר�שביעי ה� יום ב� ים מ� י� ת Zשבע יהוה Cל ה אש8 בתם והקר�

עשו: Cה לא ת ל־מלאכת עבד6 א־קדש כ� מקר�אל ישר� י אל־בנ4 ר ב ד� לאמר: אל־משה יהוה ר Qב יד� ו�ן נת[ אני ר אש{ רץ א� אל־ה� באו י־ת� כ; ם אלה רת= מ� וא<ית הבאתם את־עמר ראש9 Cה ו Wם את־קציר aרת ם וקצ� כ ל�ם רצנכ5 י יהוה ל; Qעמר לפנ יף את־ה� rכהן: והנ ם אל־ה� aירכ קצ;ם aיפכ ם ביום הנ; עשית Cכהן: ו נו ה� aת יניפ ב� ש� ת ה� חר� ממ<תו יהוה: ומנח� Cה ל תו לעל6 ים בן־שנ� rמ בש ת� gעמר כ את־ה�יח� ניחח� יהוה ר[ Cמן אשה ל ש8 ה ב� Dשני עשרנים סלת בלולל לא תאכלו רמ י וכ� ל חם וק� ין: ול ה; ת ה� ין רביע9 Yונסכה י°ם אלהיכ5 ן Yרב את־ק� ם יאכ Tהב ד ע� זה ה� יום ה� צם ד־ע ע�ם רת{ ם: וספ� Fם בכל משבתיכ ם לדרתיכ ת עול� חק�את־עמר ם יאכ Tמיום הב ת ב� ש� ה� ת Zחר כם ממ< ל�ת uחר ד ממ< Zה: ע ינ� Fהי תות תמימת ת; ב� ע ש� ה שב� Wתנופ ה�

ח la ofrenda pascual. La festividad [Será el tiempo de] — פס�empieza en la noche, mas la ofrenda pascual es realizada en la tarde del día catorce. En la Torá, el término pésaj es exclu-sivamente empleado en relación con esta ofrenda, pues la festividad misma es llamada צות מ� ג ה� ,Festividad de Matzot ,ח�como en el siguiente versículo.

-Labor trabajosa. Ninguna versión al caste — מלאכת עבדה .7llano captura la esencia de este término. Según Rashi (v. 8), significa trabajo que es considerado como una necesidad: “trabajo esencial que causaría pérdida significativa si no es realizado”.

Según Rambán, el término denota un trabajo pesado, como las labores ordinarias en una fábrica o en un campo.

Sólo tal labor está prohibida en las festividades, debido a que ‘trabajo placentero’, como la preparación de comida, sí está permitido.

Sin embargo, sea cual fuere la interpretación de este tér-mino, todas las autoridades concuerdan con que está permi-tida la preparación de comida, incluidas labores tales como degollar animales y cocinar, en festividades que caen en los días de entresemana. Ofrenda ígnea. Ello se refiere a la ofrenda de — אשה .8musaf, que es detallada en Bamidbar 28.9-14. El Ómer. Antes de permitirse comer del grano de la nueva cosecha, se debe ofrendar una cierta cantidad de ce-bada molida en el Templo en el segundo día de Pésaj como



ofrenda farinácea, simbolizando que a pesar del trabajo arduo que es necesario para obtener cosechas, la prosperi-dad del campo es un regalo de Dios y Le agradecemos por ello. Esta ofrenda es conocida como Ómer y, una vez que es ofrendada, todo grano plantado que había echado raíz antes de ese momento puede ser comido, pero todo grano posterior debe esperar hasta que sea ofrendado el Ómer del año próximo. En nuestros días, en la ausencia del Templo, la nueva cosecha puede ser comida cuando termina el se-gundo día de Pésaj.

Un Ómer. Ómer es el nombre de una medida de — עמר .10producto seco que contiene en promedio el volumen de 43.2 huevos. Es la cantidad de harina que debe ser ofrendada y asi-mismo el nombre por el cual es conocida la ofrenda. Aunque la ofrenda del Ómer permitía todas las especies de grano para el uso del público, el grano de la nueva cosecha no podía ser usado para ofrendas del Templo hasta que se realizara la ofrenda de los “dos panes”, que se hacía cincuenta días más tarde, como se describe a continuación (Menajot 68b).

Por su naturaleza misma, el trabajo físico en los campos lleva a la persona a olvidar su esencia espiritual, razón por la cual la Torá colmó los quehaceres del agricultor de manda-mientos para que este siga siendo consciente de su verda-dero propósito. Al principio de la cosecha, la nación ofrenda el Ómer y los “dos panes”, y cuando recoge su cosecha, el granjero debe dejar las pizcas y un rincón para los pobres (v. 22), lo que de nuevo lo hace tomar conciencia de que la cosecha no le pertenece. Ello explica por qué estos man-damientos están incluidos en este capítulo, el que por otra parte sólo trata de las festividades (Méshej Jojmá).

בת .11 ש� ת ה� Al día siguiente del día de descanso. Es — ממחר�decir, al día siguiente del primer día de Pésaj, el que es lla-mado día de descanso debido a que todo trabajo ordinario está prohibido en el mismo. Y, aunque el término ת ב� suele ש�referirse al Shabat, ello no puede ser el caso aquí debido a que el versículo no especifica a cuál de los cincuenta y dos Shabatot del año se refiere (Rashi; Sifrá). De hecho, este

término se convirtió en uno de los puntos centrales de la controversia entre los Sabios y los herejes conocidos como betuseos. Estos interpretaron el término literalmente como refiriéndose al Shabat, alegando entonces que el Ómer de-bía ser ofrendado un domingo, al día siguiente del Shabat (Menajot 65a). Cordero. Este cordero acompaña el Ómer — כבש .12(Rashi). No es parte del servicio de musaf de Pésaj puesto que no está incluido con las ofrendas de musaf de Bamidbar 28:19-22. Dos décimos de efá. Esto es una excepción — שני עשרנים .13a la regla, puesto que la ofrenda farinácea de un cordero es normalmente de un décimo de efá. La libación de vino estipulada más adelante es el cuarto de hin normal (Rashi; Menajot 89b).15-21. La cuenta del Ómer y Shavuot. A diferencia de las demás festividades, Shavuot no es identificado como un día específico en el calendario, sino como el quincuagésimo día después de la ofrenda del Ómer. Empezando por el segundo día de Pésaj, cuando se ofrenda el Ómer, se cuentan cua-renta y nueve días, y el día siguiente, el quincuagésimo, es Shavuot. Ello evoca los días en el Desierto inmediatamente después del Éxodo, cuando el pueblo de Israel contaba con ansias los días, mejorándose y elevándose cada día más, para que pudiesen merecer recibir la Torá. El hecho de que Shavuot no tenga una fecha calendárica propia, sino más bien dependa de Pésaj por medio de la cuenta de siete semanas, simboliza que la libertad de Pésaj es significativa como preludio a la entrega de la Torá. Asimismo, la cuenta no empieza en el primer día de Pésaj debido a que tal día está reservado a la celebración de Pésaj y sus milagros, puesto que tal suceso dejó claro a todas luces que sólo Dios controla la naturaleza y la altera a voluntad en aras de Sus propósitos (Jinuj).לכם .15 רתם Contarán para ustedes. Cada individuo — וספ�debe contar cada uno de los días por separado y a viva voz (Rambán).

ofrenda pascual para HASHEM. 6 En el décimo quinto día de este mes será la Festividad de Matzot para HASHEM, siete días matzot comerán. 7 El día primero convocación santa será para ustedes, ninguna labor trabajosa harán. 8 Y ofrendarán ofrenda ígnea a HASHEM siete días, y el día séptimo será convocación santa, ninguna labor trabajosa harán”.

9 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 10 “Habla a los Hijos de Israel, diciéndoles: Cuando lleguen a la Tierra que Yo les doy a ustedes, y sieguen su cosecha, traerán un Ómer de las primicias de su cosecha al Cohén. 11 Mecerá el Ómer ante HASHEM para favorecerlos, al día siguiente del día de descanso lo mecerá el Cohén. 12 Ofrendarán en el día del mecimiento del Ómer un cordero sin defectos en su primer año como ofrenda de elevación a HASHEM. 13 Su ofrenda farinácea será dos décimos de efá de flor de harina mezclada con aceite, una ofrenda ígnea a HASHEM de agradable aroma; y su libación será de vino, de un cuarto de hin. 14 Pan y grano tostado y grano tierno no comerán hasta este mismo día, hasta que traigan la ofrenda de su Dios; un decreto eterno para sus generaciones en todos sus lugares de residencia.

15 Contarán para ustedes desde el día siguiente del día de descanso, desde el día en el que traen el Ómer del mecimiento, siete semanas, que serán completas. 16 Hasta el día siguiente

El Ómer

La cuenta del Ómer y

Shavuot


פרשת אמר כג / יז ־כז 732 / ספר ויקרא

משין ח� תמנון א שביעת� א בועת� ש�ם קד� א ת� חד� א ת� מנח� רבון ותק� יומין א מות� יתון לחם אר� ניכון ת� : יז ממותב� יי�א סלת� עשרונין תרין ן) (גריצ� רתין ת� : יי� ם קד� בכורין ן פי� יתא� חמיע� ן יהוי�אמרין א שבע� א חמ� ל� ל ע� רבון יח ותק�

ד ודכרין ר תורי ח� א ותור ב� למין בני שנ� ש�תהון ומנח� יי� ם קד� א ת� על� יהון תרין ם א קד� עו� ל בר� ב� ן דמתק� ונסכיהון קרב�א את� ט� ד לח� ר עזי ח� עבדון צפיר ב� : יט ות� יי�א: י� ת קודש� א לנכס� ותרין אמרין בני שנ�א י� ל לחם בכור� תהון ע� א י� הנ� כ וירים כ�

א ל תרין אמרין קודש� ם יי� ע� א קד� מות� אר�ן רעון בכר� א: כא ותע� הנ� ם יי� לכ� יהון קד�ל יהי לכון כ� דיש ע ק� ר� דין מע� א ה� יומ�ם ל� ע� ם קי� עבדון ת� א ל� ן לח� פ� ת עביד�דכון ריכון: כב ובמחצ� ניכון לד� ל מותב� בכ�א את� א תשיצי פ� רעכון ל� א דא� ד� ת חצ� י�א ך ל� ד� חצ� א ד� ט� ך ולק� ד� ך במחצ� קל� דח�תהון י� תשבוק ולגיורי ניי לע� קט תל�יי� עם משה ליל הכון: כג ומ� יי� אל� א אנ�ר אל למימ� לל עם בני ישר� ר: כד מ� למימ�א יהי לכון רח� ד לי� ה בח� א� א שביע� רח� בי�ל דיש: כה כ� ע ק� ר� א מע� ב� ב� ן י� א דוכר� ח� ני�רבון ותק� עבדון א ת� א ל� נ� לח� פ� ת עביד�עם משה יי� ליל כו ומ� : יי� ם קד� א נ� קרב�ה א� א שביע� רח� א לי� שר� ם בע� ר: כז בר� למימ�ע ר� מע� הוא א י� דכפור� א יומ� דין ה�תיכון פש� נ� ת י� נון ותע� לכון יהי דיש ק�

יז *א’ דגושה

יח

יט

כ

כא

כב

חמישי

כג־כד

כה

כו

כז

רש“י

השבת ממחרת עד שביעתא: שבועתא כתרגומו השביעת. השבת (טז) השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה’. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים: (יז) ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ (ת’’כ פרק יג:א): לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, לכל המנחות, אף ראשונה בכורים. וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: למנחת קנאות הבאה מן השעורים, לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם (מנחות פד:): (יח) על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם (ת’’כ שם ד): ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש זו היא המנחה. והנסכים חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש (ויקרא טו:א־טז): (יט) ועשיתם שעיר עזים. יכול שבעת כבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים (שם כח:כז,ל), כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם. אמור מעתה, אלו

לעצמן ואלו לעצמן. אלו קרבו בגלל הלחם, ואלו למוספין (ת’’כ שם ו; מנחות מה:): (כ) והניף הכהן אותם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים. יכול כולם, ת”ל על שני כבשים (ת“כ שם ח; מנחות סב.־סב:): קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים הוזקק לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים: (כב) ובקצרכם. חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף [ס“א אוורדימס ברבי יוסי] מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב [עליו] קרבנותיו בתוכו (ת“כ פרק יג:יב): תעזב. הנח לפניהם והם ילקטו (פאה ד:א) ואין לך לסייע לאחד מהם (ת’’כ קדושים פרק ג:ה; פאה ה:ו): אני ה’ אלהיכם. נאמן לשלם שכר: (כד) זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות (ר’’ה לב.) לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל (שם טז.): (כה) והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים (ויקרא כט:א־ו): (כז) אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין הן (ירושלמי ברכות ט:ז) מכפר הוא לשבים ואינו מכפר על שאינם שבים (שבועות יג.): מקרא קדש. קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה (ת’’כ פרשתא יב:ד):

ה Dם מנח בת8 ים יום והקר� Tת תספרו חמש שביע ת ה� ב� ש� ה�ה תנופ� חם gל ׀ י¦ו Tב ת� ם ממושבתיכ יהוה: Cל ה ש6 חד�ים ה בכור@ ינ� פ5 ץ תא� מ0 ה ח� ינ� הי י עשרנים סלת ת; ים שנ[ שת�י ים תמימם בנ[ ש~ ת כב� חם שבע� ל ל־ה� ם ע� gבת יהוה: והקר� Cליהוה Cה ל היו על� ים י; ם שנ� Tד ואיל ר אח6 ק� ר בן־ב� ה ופ� נ� ש�ם עשית8 Cו יהוה: Cל ־ניחח� ריח� ה Qאש ם ונסכיה ם ת� ומנח�ח ה לזב� נ6 י ש� Qים בנ oש י כב� את ושנ� Wט ד לח� ים אח6 שעיר־עז9ה ים תנופ� בכר~ חם ה� ל ל ם ע� ן ׀ את� כה[ יף ה� Tים: והנ מ; של�כהן: ל� יהוה Cל היו י; קדש ים ש� כב� י ל־שנ0 ע� יהוה י לפנ[ל־ ם כ� כ ה ל� gהי א־קדש י; זה מקר� יום ה� צם ׀ ה� gם בע את וקר�ם aל־מושבתיכ ם בכ� iת עול עשו חק� yה לא ת מלאכת עבד6ה ל לא־תכ� ם רצכ א� יר Tאת־קצ ם ובקצרכ ם: Fלדרתיכגר י ול� נ~ ע� Fט ל ק£ ירך� לא תל� ך� ולקט קצ; בקצר דך� ת ש< uפא

ם: Fי יהוה אלהיכ ם אנ@ עזב את� yתל לאמר א0 י ישר� Qר אל־בנ bב ר יהוה אל־משה לאמר: ד� Qב יד� ו�תון זכרון ב� כם ש� ה ל� הי{ חדש י; ד ל� י באח= שביע חדש ה� ב�עשו yת לא ה עבד6 ל־מלאכת כ� א־קדש: מקר� ה תרוע6ר יהוה אל־משה Qב יד� יהוה: ו� yה ל aבתם אש והקר�ים Tכפר זה יום ה� י ה� שביע חדש ה� שור ל� ע� Fך ב לאמר: א�ם פשתיכ5 את־נ� ם aוענית ם כ ל� ה gהי י; א־קדש מקר� הוא

Una ofrenda farinácea nueva. La ofrenda — מנחה חדשה .16farinácea de Shavuot es llamada nueva y primera ofrenda, debido a que era la primera ofrenda en el Templo de la nueva cosecha de trigo (la ofrenda de Ómer de Pésaj era de cebada).לחם .18 ל-ה� Con el pan. Estas ofrendas de animales — ע�

complementaban los “dos panes” [y eran independientes de la ofrenda de musaf, que es descrita en Bamidbar 29:26-30] (Rashi; Sifrá). Los mecerá. El Cohén debe mecer los dos — והניף . . . אתם .20corderos mencionados en los versículos previos, mas no así

*



las otras ofrendas mencionadas en los versículos 18 y 19. El hecho de que sólo son mecidos los dos corderos es afirmado después explícitamente en el mismo versículo (Rashi).זה .21 ה� יום ה� בעצם Convocarán en este mismo — וקראתם día. Shavuot define la culminación de las siete semanas de crecimiento espiritual que hicieron posible la Teofanía o Revelación Divina. Ello explica por qué el nombre de la festividad es Shavuot, literalmente “Semanas”, en vez de un nombre que sugiera la entrega de los Diez Mandamientos que ocurrió ese día (Rabí Hirsch). :Cuando sieguen. Rabí Avdimi ben Iosi dijo — ובקצרכם .22“¿Por qué la Escritura mencionó este precepto en medio del capítulo sobre las festividades? Para enseñar que si alguien deja sus regalos al pobre como se le ordena, es considerado como si hubiese edificado el Templo y elevado ofrendas en el mismo” (Rashi; Sifrá).

Jatam Sofer comenta que la enseñanza de Rabí Avdimi ayuda a explicar por qué Shavuot es sólo un día, en tanto que Pésaj y Sucot son siete. Los días posteriores a Shavuot, la festividad de la cosecha, se pasan compartiendo la pros-peridad propia con los pobres. Ello es equivalente –a su manera– a la santidad de las festividades.24-25. Rosh HaShaná. La Torá habla de Rosh HaShaná tanto aquí como en Bamidbar como un día en que se hace sonar el shofar, siendo que su sonido convoca al arrepenti-miento. Como Rambam lo formuló, el shofar llama diciendo: “¡Despierten, ustedes dormidos, de su sueño! ¡Levántense, ustedes somnolientos, de su somnolencia! ¡Arrepiéntanse en contrición! ¡Recuerden a su Creador!. . . Observen sus almas, mejoren sus caminos y sus obras… ” (Hiljot Teshuvá 3:4).בתון .24 Día de descanso. Los Sabios exponen que este — ש�es un mandamiento activo que insta a descansar en todos las festividades, y connota que se debe evitar incluso todo

quehacer excesivo, aunque no constituya labor prohibida. Por ejemplo, reacomodar muebles en una festividad no es una labor prohibida, técnicamente hablando, mas por cierto relega el descanso a un segundo plano (Rambán).תרועה Un memorial con sonidos de shofar. Según — זכרון Rashi (véase asimismo Rosh HaShaná 16a), memorial alude a los versículos que se recitan en conjunto con los sonidos de shofar, los que instan a Dios a recordar a Israel para bien. Los sonidos de shofar recuerdan la fidelidad suprema de Abraham e Itzjak en la Akeidá (Bereshit 22: 1-19). El shofar, en tanto cuerno de carnero, simboliza el carnero que Abraham ofreció en lugar de Itzjak. Rambán explica que es necesario un memorial ante Dios debido a que Rosh HaShaná inaugura el período de diez días de juicio y recogi-miento que culmina en Iom Kipur.26-32. Iom Kipur. Moshé descendió del monte Sinaí el diez de Tishrei con las segundas Tablas de la Ley, simbolizando así que Dios había perdonado a la nación por el pecado del Becerro de Oro. Debido a ello, Dios convirtió ese día en Iom Kipur, un día eterno de perdón, en el que la inclinación al mal deja de dominar a los judíos, quienes son elevados al nivel de los ángeles celestiales.ך .27 ך Mas. El vocablo — א� mas, siempre implica una ,א�limitante. La implicancia aquí es que la expiación se le fa-cilita a quienes se arrepienten, mas no a quienes ignoran la oportunidad de ser perdonados por medio de la contrición (Rashi; Shevuot 13a).

Rambán añade que en su sentido literal, ך -debe ser tra א�ducido como ciertamente, ya que, aunque Rosh HaShaná es el Día del Juicio, ciertamente Iom Kipur brinda expiación, por lo que la persona debe ayunar ese día. Y afligirán. Este es la expresión que emplea la Torá — ועניתםpara denotar ayuno.

de la séptima semana contarán cincuenta días, y ofrendarán una ofrenda farinácea nueva a HASHEM. 17 Desde sus residencias traerán pan para mecimiento, dos hogazas de dos décimos de efá, de flor de harina serán, con leudo horneadas; primicias para HASHEM. 18 Y ofrendarán con el pan siete corderos sin defectos de un año, un novillo y dos carneros, como ofrenda de elevación a HASHEM, con sus ofrendas farináceas y sus libaciones serán ofrendas ígneas de aroma agradable a HASHEM. 19 Y harán un chivo como ofrenda por pecado, y dos corderos de un año como ofrenda festiva de paz. 20 Y los mecerá el Cohén sobre el pan de primicias en mecimiento ante HASHEM, sobre los dos corderos; santos serán para HASHEM y para el Cohén. 21 Convocarán en este mismo día, una convocación santa será para ustedes; ninguna labor trabajosa harán; decreto eterno es en todos sus lugares de residencia, para sus generaciones.

22 Cuando sieguen la cosecha de su tierra, no finiquitarás la esquina de su campo al segar, y la pizca de tu cosecha no recolectarás, para el pobre y el prosélito las dejarás; Yo soy HASHEM, su Dios”.

23 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 24 “Habla a los Hijos de Israel, diciendo: En el mes séptimo, el primero del mes será para ustedes día de descanso, un memorial con sonidos de shofar, una convocación santa. 25 Ninguna labor trabajosa harán, y ofrendarán ofrenda ígnea a HASHEM”.

26 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 27 “Mas el décimo del mes séptimo este, es Día de Expiaciones: convocación santa será para ustedes, y afligirán sus almas

Rosh HaShaná


פרשת אמר כג / כח ־לט 734 / ספר ויקרא

א ל עביד� : כח וכ� ם יי� א קד� נ� רבון קרב� ותק�א דין ארי יומ� א ה� ן יומ� עבדון בכר� א ת� ל�יי� ם קד� עליכון א ר� פ� לכ� א הוא י� דכפור�ני א יתע� א די ל� ש� ל אנ� הכון: כט ארי כ� אל�ל מה: ל וכ� דין וישתיצי מע� א ה� ן יומ� בכר�א ן יומ� א בכר� ל עביד� עבד כ� א די י� ש� אנ�מה: הוא מגו ע� א ה� ש� ת אנ� דין ואובד י� ה�ם ל� ע� ם קי� עבדון ת� א ל� א עביד� ל לא כ�

א ת� ת שב� ניכון: לב שב� ריכון בכל מותב� לד�ה תיכון בתשע� פש� ת נ� נון י� הוא לכון ותע�א מש� ר� ד ע� א מש� מר� א מש� בר� א רח� לי�משה עם יי� ליל לג ומ� חכון: ני� תנוחון ר אל למימ� לל עם בני ישר� ר: לד מ� למימ�ה א� א שביע� רח� א לי� א יומ� שר� א ע� מש� בח� : ם יי� ת יומין קד� א שבע� י� ל� א דמט� ג� דין ח� ה�ת ל עביד� דיש כ� ע ק� ר� ה מע� א� דמ� א ק� לה ביומ�

רבון א יומין תק� עבדון: לו שבע� א ת� ן ל� לח� פ�ע ר� ה מע� א� א תמינ� יי� ביומ� ם א קד� נ� קרב�ם יי� א קד� נ� רבון קרב� דיש יהי לכון ותק� ק�ת ל עביד� כנש היא (נ’’א כנישין תהון) כ�יי� די א ד� י� עבדון: לז אלין זמנ� א ת� ן ל� לח� פ�א ב� ר� לק� דיש ק� רעי מע� תהון י� רעון תע�ת נכס� א ת� ומנח� א ת� על� יי� ם קד� א נ� קרב�ר ם יום ביומה: לח ב� קודשין ונסוכין פתג�ר מן תיכון וב� תנ� ר מן מ� יי� וב� א ד� י� ב� מן ש�די תיכון נדב� ל כ� מן ר וב� נדריכון ל כ�ר עש� א מש� בח� ם לט בר� : יי� ם קד� תתנון במכנשיכון ה א� שביע� א רח� לי� א יומ�ם קד� א ג� ת ח� י� גון תח� א רע� ת א� ל� על� ת י�א ח� ני� ה א� דמ� ק� א ביומ� יומין א שבע� יי�

כח

כט

ל

לא

לב

לג־לד ששי

לה

לו

לז

לח

לט

רש“י

(כח) וכל מלאכה וגו’. לעבור עליו בלאוין הרבה (לעיל טז:כט, להלן פסוק לא) או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום (יומא פא.): (ל) והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי למד על הכרת שאינו אלא אבדן (ת’’כ פרק יד:ד): (לו) עצרת היא. עצרתי אתכם אצלי. כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבודה. אפי’ מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, ת”ל היא (ת“כ שם ח): (לז) עלה ומנחה. מנחת

נסכים הקריבה עם העולה: דבר יום ביומו. חוק הקצוב בחומש הפקודים (ויקרא כח־כט): דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו (ת’’כ שם ט; ברכות כו.): (לט) אך בחמשה עשר יום תחגו. קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, ת”ל אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה (שם פרק טו:ה): באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה. מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העבור, פעמים שהוא באמצע הקיץ או החורף (שם ו): תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה. יכול יהא מביאן כל שבעה, ת”ל וחגותם אותו, יום אחד במשמע ולא יותר. ולמה נאמר שבעה, לתשלומין (שם פרק יז:א־ב; חגיגה ט.):

צם aעשו בע yה לא ת אכ� ל־מל� יהוה: וכ� yה ל aבתם אש והקר�י יהוה ם לפנ0 ר עליכ פ[ י יום כפרים הוא לכ� Tה כ ז5 יום ה� ה�ה ז5 יום ה� צם ה� aר לא־תענה בע gפש אש נ ל־ה� י כ� ם: כ~ Fאלהיכה אכ� ל־מל� כ� עשה yר ת פש אש{ נ ל־ה� : וכ� יה� Fמ ה מע� ונכרת6רב vמק וא ה@ ה� נפש את־ה� י oדת אב� Cוה ה ז5 ה� יום ה� צם aבעם בכל ם לדרתיכ ת עול� עשו חק� yה לא ת אכ6 ל־מל� ה: כ� מ< ע�ם פשתיכ5 ם את־נ� aם וענית כ תון הוא ל� ב� ת ש� ב� ם: ש� Fמשבתיכם: Fתכ ב� רב תשבתו ש� ד־ע רב ע� gרב מע ע חדש ב� ה ל� Eבתשעל א0 ישר� י Qאל־בנ ר bב ד� לאמר: אל־משה יהוה ר Qב יד� ו�ג ח� זה ה� שביעי ה� חדש ל� יום ר ש� ע� ה חמש� yב לאמר א־ מקר� ראשון ה< יום ב� יהוה: yל ים מ@ י� ת dשבע סכות ה�ים מ י� ת Zשבע עשו: yת לא ה עבד6 ל־מלאכת כ� קדש א־קדש מקר� י שמינ ה� יום ב� יהוה Cל ה aאש יבו קר9 ת�ל־ כ� וא ה רת gעצ יהוה Cל ה אש{ ם בת והקר� ם כ ל� היה י;אשר־ יהוה י מועד[ לה א עשו: Cת לא ה עבד6 מלאכת ה יהוה על� Cה ל יב אש קר י קדש לה� א[ ם מקר� תקראו את6בתת ש� ד Yמלב ביומו: ר־יום דב� ים כ@ ונס� ח זב� ה iומנחד ומלב� ל־נדריכם כ� ד uומלב ם תנותיכ מ� ד Zומלב יהוה ר ש� ע� ה חמש� Cב ך א� יהוה: Cל תתנו אשר ם ל־נדבתיכ כ�רץ א� ה� ת Zאת־תבוא ספכם בא� י שביע ה� חדש ל� יום תון ב� ראשון ש� יום ה< ים ב� מ� ת י� Zג־יהוה שבע חגו את־ח� ת�

-Ninguna labor. El tenor del versículo su — וכל-מלאכה .28giere que la razón de la prohibición es el hecho mismo de que Iom Kipur es un día de expiación. ¿Cómo es posible siquiera pensar en laborar en un día de penitencia y en el que se abren las puertas para ser perdonado por pecados cometidos? (Sforno)דתי .29-30 אב� ,Será separada… destruiré. Rashi — ונכרתה . . . וה�siguiendo su opinión en el sentido de que todos los castigos de karet son idénticos (véase su comentario a 7:20), co-menta que דתי אב� destruiré, enseña que toda karet implica ,וה�

destrucción [del alma y muerte prematura]. Según la opinión de que no todas las variedades de karet implican lo mismo, Sforno infiere a partir de las dos expresiones que quien labora en Iom Kipur, sobre quien la Torá afirma que será destruido, es juzgado más duramente que quien come en ese día, sobre quien la Torá sólo dice que será separado. Quien come es tratado con mayor indulgencia debido a que simplemente es un glotón que no puede controlar su gula, mas quien labora muestra que menosprecia la voluntad de Dios.חדש .32 En el noveno del mes. El sentido literal — בתשעה ל�



del versículo es que se empieza a ayunar al final del noveno día. Los Sabios preguntan: “¿Acaso se ayuna en el noveno del mes? ¡El ayuno es en el décimo! Mas ello es para enseñar que si se come y bebe en el noveno, la Torá lo considera como si se hubiese ayunado tanto en el noveno como en el décimo” (Iomá 81b).33-43. Sucot y Sheminí Atzéret. Sucot, la Festividad de las Cabañas, conmemora el refugio que Dios proporcionó al pueblo de Israel en el Desierto, y una parte esencial del ser-vicio de Sucot es recordar ese abrigo Divino (v. 43). Algunos exégetas consideran el término “cabañas” como literal, denotando las cabañas que guarecieron a Israel durante cuarenta años, en tanto que otros sostienen que se refiere figurativamente a las milagrosas בוד כ� ני ה� Nubes de Gloria ,ענ�que protegieron a la nación durante esos años (véanse las notas a Bamidbar 10:34). Así pues, de cualquier modo, Sucot es un tiempo para alegrarse porque Dios Se preocupa por nuestro bienestar.

Además de ello, Sucot es la única festividad descrita en nuestras plegarias como תנו שמח� ן -tiempo de nuestra ale ,זמ�gría. Esto se debe a que Sucot es un tiempo de culminación, una temporada en la que tanto el individuo como la nación han alcanzado un objetivo largamente anhelado. Desde el punto de vista de la agricultura, ello es así porque es la es-tación cuando se recolectan las cosechas de verano, y es también así desde el punto de vista espiritual porque Sucot constituye asimismo el corolario de un proceso. Primero viene la redención (Pésaj), luego la finalidad perseguida por la misma (recepción de la Torá en Shavuot) y, finalmente, tales lecciones son incorporadas a nuestra cotidianeidad al manifestar nuestro regocijo cumpliendo los mandamientos (Sucot). Por lo demás, Sucot es la culminación del proce-so de contrición y expiación de Tishrei, cuando logramos

extraernos del fangal del pecado. Convocación santa. El sentido del vocablo es — עצרת .36que el judío debe permanecer en el ámbito de la festividad de Sucot para absorber sus lecciones, dedicarse al servicio de Dios, al estudio de Su Palabra y a morar en Su santuario antes de retornar a la vida cotidiana (Sforno).ביומו .37 ר-יום El requerimiento diario en su día. Cada — דב�día de la festividad tiene su propia ofrenda prescrita de musaf, tal y como están enumeradas en Bamidbar 28-29. Este término indica que si no se ofrendó un musaf en su día asignado, no puede ser ofrendado con posterioridad (Rashi).ד .38 Aparte de. Las ofrendas de musaf mencionadas — מלב�en el versículo previo son independientes del musaf que debe-rá ofrendarse si un Shabat coincidió con la festividad (Sifrá).ך .39 ,Mas. La Torá retoma ahora la temática de Sucot — א�que había sido interrumpida por los versículos 37-38. Las leyes de Sucot están divididas en dos pasajes: el primero se refiere a la santidad de la festividad, representada por las ofrendas; y ahora la Torá comunica los preceptos particula-res de Sucot (Rabenu Bejaie).

El vocablo ך mas, sugiere una limitante. Previamente, la ,א�Torá habló de Rosh HaShaná y Iom Kipur, los solemnes días de juicio y ayuno. Mas ahora el término ך mas, enfatiza que ,א�Sucot es diferente. Es un tiempo en que tenemos un manda-miento especial de alegrarnos y agradecer por la bendición de la cosecha (Ibn Ezra; Rashbam).ימים ת שבע� . . . -Celebrarán. . . siete días. Esta ‘cele — תחגו bración’ es el mandamiento de elevar una ofrenda de paz especial, conocida como jaguigá, en honor de la festividad. La jaguigá debe ser ofrendada en cada una de las tres festi-vidades de peregrinaje por todos los varones que acudan al Templo (Jaguigá 6b, 9a).

y acercarán ofrenda ígnea a HASHEM. 28 Ninguna labor harán en este mismo día, pues Día de Expiaciones es para expiar por ustedes ante HASHEM, su Dios. 29 Y toda alma que no se aflija en este mismo día será separada de su pueblo. 30 Y toda alma que haga labor en este mismo día, destruiré esa alma del seno de su pueblo. 31 Ninguna labor hagan, decreto eterno es para sus generaciones en todos sus lugares de residencia. 32 Día de completo descanso es para ustedes y afligirán sus almas en el noveno del mes al anochecer, de anochecer a anochecer; reposarán en su día de descanso”.

33 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 34 “Habla a los Hijos de Israel, diciendo: El décimo quinto día del mes séptimo este será el Festival de Sucot, siete días para HASHEM. 35 En el día primero [habrá] convocación santa, ninguna labor trabajosa harán. 36 Siete días acercarán ofrenda ígnea a HASHEM, y el día octavo convocación santa será para ustedes, y acercarán ofrenda ígnea a HASHEM, convocación santa, ninguna labor trabajosa harán.

37 Estas son las festividades designadas de HASHEM que proclamarán como convocaciones santas para acercar ofrenda ígnea a HASHEM: ofrenda de elevación y su ofrenda farinácea, ofrenda festiva y sus libaciones; el requerimiento diario en su día. 38 Aparte de los Shabatot de HASHEM y aparte de sus obsequios, y aparte de todos sus votos y aparte de todas sus ofrendas voluntarias que presentarán a HASHEM.

39 Mas en el décimo quinto día del mes séptimo, cuando recolecten la cosecha de la Tierra, celebrarán la festividad de HASHEM siete días; el día primero es de descanso

Sucot y Sheminí

Atzéret


פרשת אמר כג / מ ־מד — כד / א ־ד 736 / ספר ויקרא

לכון מ ותסבון א: ח� ני� ה א� תמינ� א וביומ�אתרוגין א נ� איל� פרי ה א� דמ� ק� א ביומ�ותחדון ל דנח� רבין וע� סין הד� ו� בין ולל�גון ת יומין: מא ותח� בע� הכון ש� ם יי� אל� קד�ם א קי� ת� ת יומין בש� בע� ם יי� ש� א קד� ג� תה ח� י�גון ה תח� א� א שביע� רח� ריכון בי� ם לד� ל� ע�יומין ת בע� תיתבון ש� א י� ל� מב במט� תה: י�א: י� ל� במט� יתבון אל בישר� א ציב� י� ל כ�ת ל� במט� ארי ריכון ד� דידעון מג בדיל

קותי פ� אל בא� ת בני ישר� ני אותבית י� ענ�הכון: א יי� אל� ים אנ� א דמצר� רע� תהון מא� י�יי� ד� א י� סדרי מועד� ת י� משה ליל מד ומ�

עם יי� ליל א ומ� אל: ישר� לבני לפנון וא�אל ויסבון ת בני ישר� קד י� ר: ב פ� משה למימ�א ר� נה� א לא� תיש� א כ� כי� א ד� ח זית� ך מש� ל�א ר� ג מב� א: תדיר� א י� בוצינ� א ק� דל� לא�ר סד� א י� ן זמנ� שכ� א במ� הדות� א דס� רכת� לפ�יי� ם א קד� פר� ד צ� א ע� מש� הרן מר� תה א� י�א רת� ל מנ� ריכון: ד ע� ם לד� ל� ם ע� א קי� תדיר�א: ם יי� תדיר� א קד� י� ת בוצינ� ר י� סד� א י� כית� ד�

מ

מא

מב

מג

מד

כד א־ב שביעי

ג

ד

רש“י(מ) פרי עץ הדר. עץ שטעם עצו ופריו שוה[: הדר.] הדר באילנו משנה לשנה וזהו אתרוג (ת“כ פרק טז:ד; סוכה לה.): כפת תמרים. חסר וי”ו למד שאינה אלא אחת (סוכה לב.): וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים וזהו הדס העשוי כמין קליעה (שם לב:): (מב) האזרח. זה אזרח: בישראל. לרבות את הגרים (ת’’כ פרק יז:ט): (מג) כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (שם יא; סוכה יא:): (ב) צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה (שמות כז:כ) לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון

קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פו.) ובת”כ (פרשתא יג:א): תמיד. מלילה ללילה כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום: (ג) לפרכת העדת. שלפני הארון שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים (שבת כב:): יערוך אתו אהרן מערב עד בוקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה. ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת זו הוקבעה להם (מנחות פט.): (ד) המנורה הטהרה. שהיא זהב טבת, ומדה טהור. ד”א על טהרה של מנורה (ת“כ שם יב) שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:

ראשון ה< יום ב� ם כ ל� ם חת ולק� תון: ב� ש� י שמינ@ ה� יום וב�ל ח� Wרבי־נ בת וע� ף עץ־ע� ענ� Cים ו ר פת תמ� ר כ� ד� ץ ה� י ע4 פרם אתו גת{ ים: וח� מ; ת י� dם שבע aי יהוה אלהיכ bם לפנ חת ושמ�ם ם לדרתיכ ת עול� ה חק� Wנ ש� ים ב� מ@ ת י� dיהוה שבע Cג ל Zחים מ� ת י� Zסכת תשבו שבע חגו אתו: ב� י ת� שביע@ חדש ה� ב�ן ידעו דרתיכם ע� סכת: למ� ל ישבו ב� א ח בישר� אזר� ל־ה< כ�ם אות6 י בהוציא9 ל א ישר� י את־בנ[ בתי הוש� סכות ב� י Tכי ה את־מעד0 ר מש ב[ יד� ם: ו� Fי יהוה אלהיכ ים אנ@ Wרץ מצר gמא

אל: י ישר� יהוה אל־בנ0ל ויקחו א י ישר� ו את־בנ[ ר יהוה אל־משה לאמר: צ� Qב יד� ו�יד: מ; ת� ר נ0 עלת Cלה אור מ� ל� ית ת@ כ� ך ז� ית ז� מן gש יך� אלהרן Cערך אתו א Cד י הל מוע ת בא עד רכת ה< מחוץ לפ�ם: Fם לדרתיכ ת עול6 יד חק� מ� י יהוה ת� Qד־בקר לפנ רב ע� pמעיד: מ; י יהוה ת� Qנרות לפנ ערך את־ה� Cה י טהר� ה ה� מנר= ל ה� ע�

40. Las Cuatro Especies. El Midrash menciona una plétora de simbolismos en el mandamiento de las Cuatro Especies. Los dos mejor conocidos enseñan la importancia de la unidad –unidad de propósito dentro de uno mismo y unidad del pueblo de Israel– como sigue:

El etrog (citrón) se asemeja al corazón; el lulav (rama de palmera) a la columna vertebral; los hadasim (hojas de mir-to) a los ojos; y las aravot (ramas de sauce) a los labios. Y al tomar todas juntas, simbolizamos la necesidad de la persona de emplear todas sus facultades en el servicio de Dios.

El etrog (el que tiene tanto buen sabor como aroma agra-dable) simboliza a quien posee tanto erudición como buenas obras; el lulav (rama de una palmera datilera, cuyo fruto tiene buen sabor mas no tiene aroma) simboliza un erudito que carece de buenas obras; el mirto (el que no tiene sabor mas sí aroma) simboliza a quien carece de Torá mas posee buenas obras; y el sauce (el que carece de ambas cosas) simboliza a quien no posee ninguna de ellas. Con todo, se toman las Cuatro Especies juntas para indicar que toda cla-se de personas deben converger en unidad en la comunidad de Israel.יום הראשון En el día primero. Nuestro versículo empieza — ב�

diciendo que las Cuatro Especies deben ser tomadas en el primer día de Sucot, mas concluye diciendo que nos alegra-mos [con ellas] ante HASHEM durante siete días. Los Sabios explican que según la ley de la Torá, se toman las Cuatro Especies sólo en el primer día de Sucot; mas en el Templo –ante HASHEM– se toman los siete días. Después de la destrucción del Segundo Templo, Rabí Iojanán ben Zakai promulgó que las Cuatro Especies se tomen los siete días en todas partes para conmemorar la práctica del Templo (Sucá 41a).

הדר עץ Fruto de un árbol de citrón [literalmente, del — פרי árbol bello]. Es decir, el etrog.

עץ-עבת ף ענ� Ramas de un árbol trenzado. Es decir, las — ו�ramas de mirto. Las mismas son llamadas “trenzadas” de-bido a que tres hojas crecen juntas como trenzas de cada rama del árbol (Rashi).

בישראל .42 Oriundo de Israel. Oriundo se refiere — האזרח a israelitas de cuna, y de Israel se refiere a los prosélitos (Rashi; Sifrá).

Rashi cita la exégesis de los Sabios en el sentido de que el mandamiento de morar en una sucá aplica tanto a prosélitos



como a israelitas de nacimiento. Empero, ello no explica por qué el mandamiento de sucá deba requerir tal exégesis con mayor motivo que los cientos de otros mandamientos que son tan vinculantes para los conversos como para todos los demás israelitas. La razón puede estar estipulada en el siguiente versículo, el que sirve como recordatorio de que Dios protegió a nuestros ancestros en el Desierto. Si es así, se podría haber conjeturado que tal recordatorio no se re-laciona con prosélitos, cuyos ancestros no estuvieron en el Desierto. Por ello, al específicamente incluir a prosélitos en este mandamiento, la Torá enfatiza su igualdad con el resto de su nación adoptiva (Rabí Iaacov Kamenetsky).ן ידעו דרתיכם .43 ע� Para que sepan sus generaciones. Este — למ�versículo enseña que quien cumple con el mandamiento de sucá debe tener en mente que Dios le proporcionó refugio a Israel en el Desierto (Pri Megadim, Óraj Jaím 625).

24.Este capítulo empieza con el mandamiento de realizar

dos componentes del servicio del Templo: el encendido de la Menorá y la colocación del pan de proposición sobre la Mesa. Acabamos de leer sobre los מועדים, los encuentros en el tiempo entre Dios e Israel, las festividades que conmemo-ran grandes eventos y convocan a Israel a elevarse de nuevo a esas cumbres espirituales. Ahora la Torá enseña que Dios se preocupa por Su pueblo todos los días continuamente. Esta preocupación es tanto por el crecimiento espiritual de Israel, tal y como lo representan las llamas de la Menorá, como por su prosperidad material, manifestada en las doce hogazas de pan que siempre están presentes en el Santuario.1-4. La Menorá.ו .2 -Ordena. Este capítulo parece repetir el mandamien — צ�to sobre el aceite, el que ya había sido impartido en Shemot 27:20. Rashi explica que el capítulo de Shemot estipulaba que se requeriría la Menorá para que hubiera una llama con-tinua, para lo que se precisa aceite. Sin embargo, no es sino hasta este pasaje que se comunica el mandato de encender la Menorá.

Sin embargo, Rambán discrepa de ello, comentando que

el capítulo previo requería que el pueblo contribuyera aceite al Tabernáculo, de la misma manera que habían contribuido todos los materiales necesarios para su construcción. Ahora que el aceite original se había usado, Dios le ordenó a Moshé que en lo subsiguiente la responsabilidad de proveer el acei-te debía recaer sobre la comunidad, para ser preparado con fondos del erario público. Véase Shemot 27:20, donde se ofrece un comentario más amplio. El Velo del Testimonio. Este es el Velo que — לפרכת העדת .3pendía ante el Arca que contenía las Tablas de la Ley, las que testimoniaban que Dios entregó la Torá a Israel. Otra interpretación es que la lámpara situada en el extremo occi-dental de la Menorá brindaba testimonio de que la Presencia de Dios reposaba sobre Israel, puesto que tal lámpara era la primera en ser prendida todas las noches y la última que se apagaba al día siguiente, a pesar de que todas las lámparas tenían la misma cantidad de aceite (Rashi; Sifrá).

Rashi (Shabat 22b) comenta que si cualquiera de las llamas estaba aún encendida en la mañana, un Cohén las extinguía para limpiarlas, aunque dejaba que la lámpara oc-cidental siguiera encendida. En tiempos en los que el pueblo de Israel gozaba de mérito, sucedía un milagro y la lámpara occidental nunca se extinguía, y en la noch e, cuando llegaba el momento de prender las lámparas de nuevo, el Cohén quitaba de la lámpara occidental tanto el aceite como la mecha que aún ardía, limpiando y preparando su receptá-culo para hacer un nuevo encendido, y luego reemplazaba la mecha ardiendo; y entonces prendía todas las demás con la lámpara occidental. Es decir, la lámpara occidental, que ardía en forma constante, era prueba de la Presencia de Dios en el Templo. Mas luego de la época de Shimón HaTzadik, quien fue Cohén Gadol durante los primeros años de la era del Segundo Templo, el pueblo ya no fue merecedor de tal milagro y la lámpara occidental se apagaba como todas las demás.הרן Aharón. Aunque nuestro versículo menciona a — א�Aharón, se le permite a cualquier Cohén prender la Menorá, excepto en Iom Kipur cuando ello debe ser realizado por el Cohén Gadol.

y el día octavo es de descanso. 40 Y tomarán para ustedes en el día primero el fruto de un árbol de citrón, ramas de palmeras de dátiles, ramas de un árbol trenzado y sauce de arroyo; y se alegrarán ante HASHEM, su Dios, siete días. 41 Y la celebrarán como festividad de HASHEM siete días en el año: decreto eterno es para sus generaciones; en el mes séptimo lo celebrarán. 42 En cabañas residirán siete días, todo oriundo de Israel residirá en cabañas. 43 Para que sepan sus generaciones que en cabañas hice que moraran los Hijos de Israel cuando los saqué de la tierra de Egipto; Yo soy HASHEM, su Dios”. 44 Proclamó Moshé las festividades designadas de HASHEM a los Hijos de Israel.

1 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 2 “Ordena a los Hijos de Israel que tomen para ti acei-te de oliva puro prensado para iluminar, para prender una lámpara continua. 3 Fuera

del Velo del Testimonio en la Tienda de Reunión la dispondrá Aharón de la noche a la mañana ante HASHEM continuamente; decreto eterno para sus generaciones. 4 Sobre la Menorá pura dispondrá las lámparas ante HASHEM continuamente.

24 La Menorá


פרשת אמר כד / ה ־יב 738 / ספר ויקרא

א עשרי רת� ה ת� ת� א ותיפי י� ב סלת� ה ותס�

א: א חד� ן תרין עסרונין תהי גרצת� גריצ�א רתין סדרין שית סדר� תהון ת� וי י� ו ותש�

ל ז ותתן ע� : יי� ם א קד� כי� א ד� תור� ל פ� ע�ללחם ותהי א כית� ד� א לבנת� א סדר�א ח ביומ� : יי� ם קד� א נ� קרב� א רת� לאדכ�ם סדרנה קד� א י� בת� א דש� א ביומ� בת� דש�ם קי� אל ישר� בני ם קד� מן א תדיר� יי� הרן ולבנוהי ויכלנה ם: ט ותהי לא� ל� ע�דיש ארי קדש קודשין הוא ר ק� את� ב�ר ק ב� ם: י ונפ� ל� ם ע� יי� קי� א ד� י� נ� לה מקרב�י ר מצר� ר גב� אל והוא ב� ת ישר� א ב� אתת�ר א ב� שרית� אל ונצו במ� בגו בני ישר�אל: ר ישר� א ב� בר� אל וג� ת ישר� א ב� אתת�ת י� אל ישר� ת ב� א אתת� ר ב� רש יא ופ�

ת משה תה לו� יתיאו י� רגז וא� א וא� שמ�א ת דברי לשבט� ושום אמה שלמית ב�ד ע� א טר� מ� בבית רוהי אס� יב ו� ן: דד�: יי� א ד� ת מימר� ל גזר� ש להון ע� ר� דיתפ�

ה

ו

ז

ח

ט

י

יא

יב

רש“י

(ו) שש המערכת. שש חלות המערכת האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. ד”א על טהרו של שלחן שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן (ת“כ פרק יח:ד): (ז) ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות. הרי שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת (שם ה־ז): והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה: (ט) והיתה. המנחה הזאת שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא: ואכלהו. מוסב על הלחם שהוא לשון זכר: (י) ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן לגלג יצא, יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה לוי אומר מעולמו יצא, רבי ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה (תנחומא כג; ויק“ר לב:ג). ומתניתא אמרה (ת’’כ פרשתא יד:א; תנחומא כד; ויק“ר שם) מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב (ויקרא ב:ב) נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד

וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי שהרג משה (תנחומא שם; ויק“ר שם ד): בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר (ת“כ שם): וינצו במחנה. על עסקי המחנה (שם): ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו מטע אהלו (שם): (יא) ויקב. כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף (סנהדרין נה:־נו.), והוא שם המפורש ששמע מסיני (ת“כ שם ב): ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב שלם דהות פטפטה שלמית. לב:ה): (ויק’’ר זונה היתה לבדה שהיא לומר לזו, עלך [שלם עלך] שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל (שם): [בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:] [בת דברי] למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו. כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא:ו) שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו (ת’’כ שם ד): (יב) ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת (שמות לא:יד) אבל לא פורש להם (ויקרא טו:לד). אבל במקלל לו באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה הוא אומר לפרש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו (ת“כ שם ה):

שני לות ח� ה עשר0 ים Qשת ה את� פית= וא< סלת חת= ק� ול<ים dשת ם iאות Dמת וש� ת: אח< ה< ה Dל ח� Cה ה aהי י; עשרנים י יהוה: Qהר לפנ ט� ן ה� Dשלח ל ה� כת ע_ Wער Cמ ש ה� כות ש[ ער� Cמה ר� זכ� חם לא� ל ה ל� Eית ה וה< Wכ ה ז� כת לבנ= aער Cמ ל־ה� תD ע� ת� ונ<י Qלפנ נו רכ8 ע� Cי ת ב� ש� ה� ביום ת ב� ש� ה� ביום יהוה: Cה ל aאשה ית� וה< ם: עול< ית בר9 ל א0 בני־ישר� ת Qמא יד מ� ת� יהוה ים ש ד� י קדש ק< דש כ קום ק� הו במ� ל� אכ� Cיו ו נ� הרן ולב� Cלאה יצא בן־אש= ם: ו� ק־עול< י יהוה ח� Qהוא לו מאשצו ינ� ל ו� eא י ישר� י בתוך בנ[ יש מצר Tית והוא בן־א ישראלה אש� יקב בן־ה< י: ו� ישראל; יש ה� ית וא@ ישראל ן ה� ה ב חנ Cמ ב�ם Qה וש יאו אתו אל־מש5 ב9 י� ל ו� ל יק� שם ו� ית את־ה� ישראל~ ה�ר Wמשמ ב� הו ניח� י� ו� ן: טה־ד< למ� י ת־דבר@ ב� ית שלמ9 אמו

י יהוה: ל־פ9 ם ע� aה לפרש ל�

5-9. El pan de proposición. La Mesa y los panes son des-critos en Shemot 25:23-30. Cada viernes, se horneaban doce grandes hogazas, las que se colocaban en la Mesa en Shabat, como se describe a continuación, y los panes anteriores eran divididos entre los Cohanim y consumidos. Milagrosamente, los panes permanecían frescos toda la se-mana (Menajot 96b). Según Sforno, cuando el Tabernáculo fue finalizado, hubo un excedente de [harina para] panes de proposición. Cuando se agotó tal provisión, se le ordenó a Moshé que proveyera para nuevas hogazas, lo que explica por qué este capítulo se halla aquí, luego de los mandamien-tos del Tabernáculo.

-Dos décimos de efá. Cada hogaza era del vo — שני עשרנים .5lumen de 86.4 huevos. Se mezclaba la harina y se amasaba fuera del Patio, pero las hogazas eran horneadas como matzá dentro del mismo, como todas las hogazas de las ofrendas

farináceas (Rambam, Hiljot Temidín Umusafín 5:6-10).טהר .6 ה� שלחן La Mesa pura. Es decir, la Mesa hecha — ה�de oro puro. También se podría interpretar esta expresión como la Mesa vacía, porque las pilas eran puestas sobre la superficie vacía de la Mesa, no habiendo nada debajo de la hogaza inferior (Rashi).ערכת .7 מ� ל-ה� Sobre cada pila. Un cucharón grande de — ע�incienso era puesto sobre cada pila, cada cucharón conte-niendo un kómetz (véanse las notas a 2:2) del mismo. El incienso era llamado una conmemoración, debido a que era la única parte del pan de proposición que se quemaba en el Altar (Rashi; Sifrá).עולם .8 Como pacto eterno. Las hogazas eras — ברית comparadas al Shabat, el que es asimismo llamado un pacto eterno (Shemot 31:16). El pacto sabático prohíbe toda labor y ordena que se disfrute de los alimentos sin



preocupación sobre el sustento propio, debido a que el Shabat brinda su propia provisión de bendición para la semana siguiente. De la misma manera, el pan de propo-sición simboliza que Dios proporciona prosperidad a Sus siervos (Haamek Davar).

10-16. El blasfemo. La Torá continúa ahora con una narra-tiva que parece fuera de lugar: la historia de un israelita que cometió el atroz pecado de blasfemar el Nombre de Dios. El Midrash citado a continuación ofrece una razón histó-rica de la relación de este incidente con el pasaje previo. Rabí Hirsch, entre otros, brinda una razón filosófica para esta yuxtaposición. La profusa serie de leyes que tratan del Tabernáculo y de las ofrendas es precedida por la Sidrá de Mishpatim, la que trata de relaciones interpersonales. De la misma manera, en este caso, después del pasaje sobre el pan de proposición, Vaikrá trata principalmente de tales relaciones. Ello enfatiza que el objetivo de la Torá es estable-cer una nación de seres humanos que anhelan perfeccionar-se en sus relaciones interpersonales y no sólo en su relación con Dios. En tal contexto, es aleccionador que se subraye el requerimiento de que tanto la Menorá como la Mesa sean puras (vs. 4, 6). Sólo si hay una ‘pureza’ esencial en nuestra sabiduría (la Menorá) y en nuestros tratos comerciales (la Mesa), pueden las relaciones con nuestros congéneres ser sólidas.

Esta narrativa del blasfemo, que sirve de nexo entre las leyes del Templo y las leyes sociales, simboliza esta necesi-dad de alcanzar la pureza. Quien pronuncia una maldición contra Dios no subordina sus propias ambiciones y pasiones a la voluntad Divina. Esa falla humana conduce fácilmente a las acciones que siguen al episodio del blasfemo: asesinato y daños a la propiedad, la clase de comportamiento anti-social que imposibilita que la sociedad funcione adecuada-mente. Es un hecho que la paz y la armonía entre los seres humanos deben emanar del deseo del hombre de ser regido por la ley de Dios.

יצא .10 -Y salió. En un sentido literal, dejó su propia tien — ו�da para salir al campamento, donde blasfemó públicamente. Puesto que su pecado fue presenciado por testigos, se hizo

merecedor de la pena de muerte (Ibn Ezra). Apelando a la exégesis, los Sabios explican que hizo abandono, es decir, “salió” de su parte en el Mundo Venidero debido a su horren-do pecado.

חנה מ� ינצו ב� -Pelearon en el campamento. Rabí Berejiá en — ו�señó que “el hijo de la mujer israelita” se paseó por el cam-pamento menospreciando el pan de proposición, diciendo: “Un rey suele comer pan caliente fresco, recién horneado. Entonces, ¿por qué Dios habría de tener pan rancio y frío en el Tabernáculo?”. Un israelita lo reprendió por hablar con tanta desfachatez, por lo cual terminaron peleándose, a partir de lo cual el hijo de la mujer israelita pronunció su maldición.

Otra versión de esa pelea emerge entre líneas de la forma en que la Torá yuxtapone la información que se nos propor-ciona respecto al linaje de los dos contrincantes y el término חנה מ� en el campamento, lo que implica que la disputa giró ,ב�en torno a asuntos del campamento, es decir herencias. El blasfemo era hijo de una mujer israelita de la tribu de Dan y de un padre egipcio. A través de los años de esclavitud, ese fue el único caso semejante, lo que es un extraordinario testimonio de la pureza familiar y de la moralidad del pueblo de Israel. Él quería vivir entre la gente de Dan, la tribu de su madre, mas ellos se negaron a ello aduciendo que su padre no era oriundo de Dan [aunque era israelita, puesto que lo era su madre, la pertenencia a una tribu es patrili-neal (Rambán)]. El tribunal de Moshé dictaminó a favor de la tribu de Dan, lo que llevó a este hombre a pronunciar su maldición (Rashi; Midrash).

La Torá menciona esta disputa porque si hubiesen argu-mentado en forma racional, no habrían terminado enfren-tándose físicamente; si sólo hubiesen discutido, no se habría pronunciado blasfemia.

טה-דן .11 De la tribu de Dan. La madre y la tribu del — למ�pecador, ambas inocentes, son mencionadas para enseñar que un pecador no sólo se avergüenza a sí mismo, sino también humilla a sus padres y a su tribu. Por otra parte, los justos traen prestigio a todos los que se asocian con ellos (Rashi).

5 Tomarás flor de harina y la hornearás en doce hogazas, de dos décimos de efá será cada hogaza. 6 Las colocarás en dos pilas de seis sobre la Mesa pura ante HASHEM. 7 Pondrás sobre cada pila incienso puro y servirá para el pan como memorial, ofrenda íg-nea a HASHEM. 8 En cada Shabat y Shabat las dispondrá ante HASHEM continuamente, de los Hijos de Israel, como pacto eterno. 9 Será para Aharón y para sus hijos, y la comerán en un área santa, pues es santísimo para él, de las ofrendas ígneas para HASHEM, siendo un decreto eterno”.

10 Y salió el hijo de una mujer israelita, siendo hijo de hombre egipcio, de entre los Hijos de Israel; y pelearon en el campamento el hijo de la mujer israelita y un hombre israelita. 11 Y pronunció el hijo de la mujer israelita el Nombre y blasfemó, y lo llevaron a Moshé; y el nombre de su madre era Shlomit hija de Dibrí, de la tribu de Dan. 12 Y lo pusieron bajo custodia para clarificarse al respecto por la palabra de HASHEM.

El pan de proposición

El blasfemo


פרשת אמר כד / יג ־כג 740 / ספר ויקרא

ת פק י� ר: יד א� ליל יי� עם משה למימ� יג ומ�

ל א ויסמכון כ� שרית� א למ� ר� רגז למב� דא�ל ע� ידיהון ת י� עו) דשמ� (נ’’א מעין דש�א: טו ועם בני ל כנשת� תה כ� רישה וירגמון י�רגז ר די י� ר גב� ר גב� לל למימ� אל תמ� ישר�א רש שמ� בל חובה: טז ודיפ� הה ויק� ם אל� קד�ם ירגמון בה א יתקטל מרג� ל� יי� אתקט� ד�שותה ר� א בפ� ציב� א כי� א כגיור� ל כנשת� כ�א פש� ל נ� ר ארי יקטול כ� א יתקטל: יז וגב� שמ�יח ודיקטול יתקטל: א ל� אתקט� א ש� אנ� ד�א: פש� ף נ� א חל� פש� ה נ� למנ� א יש� ש בעיר� נפ�א די ברה כמ� א בח� ר ארי יתן מומ� יט וגב�

א בר� ף ת� א חל� בר� ד כן יתעבד לה: כ ת� עב�א כמ� א שנ� ף חל� א שנ� א עינ� ף חל� א עינ�בה: יתיהב כן א ש� באנ� א יתן מומ� די ודיקטול ה למנ� יש� א בעיר� כא ודיקטול

לכון יהי א חד� א כב דינ� יתקטל: א ש� אנ�הכון: א יי� אל� א יהי ארי אנ� ציב� א כי� כגיור�ת פיקו י� אל וא� ליל משה עם בני ישר� כג ומ�

תה י� מו ורג� א שרית� למ� א ר� למב� רגז דא�קיד א די פ� דו כמ� אל עב� א ובני ישר� בנ� א�

ת משה: יי� י�

יג־יד

טו

טז

יז

יח

יט

כ

כא מפטיר

כב

כג

רש“י

(יד) השמעים. אלו העדים (שם פרק יט:א): כל. להביא את הדיינים (שם): את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך (שם ב): כל העדה. במעמד כל העדה (שם ג) [מכאן] ששלוחו של אדם כמותו (קידושין (טז) ונקב שם. ו) כשאין התראה: (ת“כ שם בכרת (טו) ונשא חטאו. מא:): אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי (שם ה; סנהדרין נו.): [ונקב. לשון קללה, כמו מה אקב (ויקרא כג:ח):] (יז) ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש וגו’ (שמות כא:יב) אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, ת”ל כל נפש אדם (ת’’כ פרק כ:א): (כ) כן ינתן בו. פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתיב בו לשון נתינה [דבר הנתון מיד

ליד] (ב’’ק פד.): (כא) ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה וכאן דבר בעושה בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש. ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה, [ואמו] מחיים, פרט למכה לאחר מיתה. מה מכה בהמה מחיים אף מכה אביו [לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב הוצרך לומר במכה שפטור.] ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו [ואמו] אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה (ת“כ פרק כ:ח): (כב) אני ה’ אלהיכם. אלהי כולכם כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מיחדו על הגרים: (כג) ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר, דחייה, רגימה ותלייה (דברים כא:כב; ת’’כ שם י):

ל אל־ ל מק� Cא את־ה ר יהוה אל־משה לאמר: הוצ[ Qב יד� ו�ל־ ע� ם aאת־ידיה ים oשמע ל־ה� כ� מכו וס< ה חנ Cמ Cל מחוץ

ר ב[ ל תד� א0 י ישר� Qה: ואל־בנ עד< ל־ה< גמו אתו כ� ראשו ור<ב ונק§ א חטאו: Dש ונ� יו ל אלה6 Qל י־יק� יש כ; oיש א לאמר א9גר כ� ה Wעד ל־ה< כ� ירגמו־בו גום ר� ת יומ� מות שם־יהוה ם Wד פש א� gל־נ ה כ� aכ י י� יש כ9 ת: וא ם יומ< קבו ש0 ח בנ� אזר� כ<פש: ת נ< ח� dפש ת aה נ נ� למ5 ה יש� פש־בהמ6 Fה נ Qכ ת: ומ� מות יומ<שה לו: Dן יע ה כ0 ש� ר ע� gאש Cעמיתו כ Cן מום ב Qי־ית יש כ; ואן Qר ית אש Cן כ eת ש ח� Zן ת ין ש0 ת ע� ח� Zין ת בר ע� ת ש ח� Zבר ת שה Qכ ה ומ� נ� למ5 ה יש� ה בהמ6 Qכ בו: ומ� תן Dינ ן ם כ0 ד� א� מום ב<ה הי5 ח י; אזר6 ר כ< Qג ם כ� כ ה ל� gהי ד י; ט אח� uת: משפ ם יומ< ד6 א�אל ישר� י אל־בנ[ משה ר ב[ יד� ו� ם: Fאלהיכ יהוה י אנ9 י oכאתו ירגמו ו� ה חנ Cמ ל� אל־מחוץ ל ל מק� Cאת־ה יאו Tיוצ ו�ה: פפפ Fה יהוה את־מש Dר צו אש8 Cשו כ ל ע� א[ בן ובני־ישר� Wא

קכ’’ד פסוקים. עוזיא’’ל סימן.

ל-ראשו .14 Sobre su cabeza. Para dejar en claro que — ע�él había sido responsable de traer sobre sí ese castigo (Rashi). Toda la congregación. La lapidación fue llevada — כל-העדה

a cabo por quienes presenciaron el acto, como agentes de la congregación, en presencia del pueblo (Rashi; Sifrá).15-16. Ambos versículos hablan del pecado de blasfe-mia intencional. En el versículo 15 no hay ni testigos ni



advertencia, por lo que el castigo es karet; y en el versículo 16 están presentes las condiciones para llevar a cabo la pena de muerte.

17-22. Leyes sobre asesinato y daños y perjuicios. Este pasaje contiene la que es quizás la frase más malinterpre-tada de la Torá: ojo por ojo. Los ignorantes sostienen que en un principio la intención de la misma había sido literal, mas habría sido supuestamente reinterpretada después por los Sabios para darle el significado de una compensación pe-cuniaria. Ello es falso, pues la Torá nunca requirió otra cosa que no fuera un pago monetario. Es por ello que además de la Ley Oral del Sinaí, el Talmud demuestra lógicamente y por medio de exégesis bíblica que los versículos no pueden ser entendidos de ninguna otra manera (Bava Kamá 83b-84a).

ת נפש .18 ח� Una vida por una vida. Es decir, quien — נפש ת�mató a un animal debe pagar su valor de mercado.ינתן בו .20 Le será hecho. Los Sabios expusieron que — כן estas penas deben ser entendidas como pagos monetarios por las pérdidas ocasionadas. Por ejemplo, un cantante con un dedo magullado perdería muy poco de su valía, pero la valía de un pianista se vería considerablemente menoscaba-da si perdiese el uso de su mano.c .קכ“ד פסוקים. עוזיא“ל סימן — Esta nota masorética significa que hay 124 versículos en esta Sidrá, que corresponden numéricamente a la sigla mnemotécnica עוזיא“ל.

Esta sigla significa: “Mi fuerza es de Dios”, una apro-piada designación de la Sidrá que estipula las leyes de los Cohanim, la legión de Dios (Rabí David Feinstein).

13 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 14 “Saquen al blasfemo afuera del campamento y pongan todos los oyentes sus manos sobre su cabeza, y lapídelo toda la congregación. 15 Y a los Hijos de Israel habla, diciendo: Todo hombre que blasfeme a su Dios portará su pecado. 16 Quien pronuncie en blasfemia el Nombre de HASHEM morirá, lo lapidará toda la congregación, ya sea prosélito u oriundo; si blasfemó el Nombre, morirá.

17 Si un hombre ataca mortalmente una vida humana, será muerto. 18 Si ataca una vida animal, hará restitución; una vida por una vida. 19 Si un hombre lisia a un prójimo, como hizo le será hecho. 20 Fractura por fractura, ojo por ojo, diente por diente; así como lisió a un hombre le será hecho. 21 Quien ataca [mortalmente] a un animal hará restitución, y quien ataca [mortalmente] a un hombre, será muerto. 22 Una [sola] ley habrá para ustedes, tanto para el prosélito como para el oriundo por igual, pues Yo soy HASHEM, su Dios”.

23 Habló Moshé a los Hijos de Israel, y sacaron al blasfemo afuera del campamento y lo lapidaron con piedras; los Hijos de Israel hicieron tal como ordenó HASHEM a Moshé.


EMOR / אמור / ההפטרות

44 15 Mas los Cohanim levitas, descendientes de Tzadok, que salvaguardaron el servicio de Mi Santuario

cuando se desviaron los hijos de Israel de Mí, que se acerquen a Mí para servirme, y se paren ante Mí para ofrecer ante Mí cebo y sangre, palabras de mi Señor, HASHEM/ELOHIM. 16 Ellos vendrán a Mi Santuario, ellos se acercarán a Mi mesa, para servirme, para salvaguardar Mi servicio.

17 Y será que cuando ingresen por los portales del Atrio Interior, que se vestirán con ropas de lino; no habrá sobre ellos ropas de lana mientras sirvan en los portales del Atrio Interior y dentro [del recinto]. 18 Turbantes de lino habrá sobre sus cabezas y calzones de lino habrá en sus lomos, mas no habrán de ceñirse donde se transpira. 19 Cuando sal-gan hacia el Atrio Exterior, al Atrio Exterior, hacia la gente, habrán de quitarse las vestimentas con las cuales sirven, y depositarlas en las cámaras sagradas. Vestirán otras ropas y no habrán de mezclarse con el pueblo con sus ropas. 20 Sus cabezas no habrán de rasurar ni sus cabelleras habrán de dejar crecer [excesivamente, sino] sólo habrán de recortar [el cabello de] sus cabezas. 21 Vino no habrá de beber nin-gún Cohen, cuando ingrese al Atrio Interior. 22 Viudas o di-vorciadas no habrán de tomar como esposas, sino vírgenes de la estirpe de la Casa de Israel; y la viuda que solamente sea viuda, algunos de los Cohanim podrán tomarla. 23 A Mi pueblo enseñarán a discernir entre lo santo y lo profano; [la diferencia] entre puro e impuro enseñarán. 24 Ante una dis-puta habrán de erigirse para juzgar, según Mis leyes habrán de juzgar; Mis enseñanzas y Mis decretos concernientes a Mis momentos establecidos habrán de proteger y Mis Shabatot santificarán. 25 A un cadáver humano no se allegarán para contaminarse, excepto al de padre, madre, hijo, hija, herma-no o hermana que no haya sido aún de hombre [alguno, por ellos] podrán contaminarse. 26 Y después de su purificación, habrán de contar para él siete días. 27 El día en que ingre-se al Santuario, al Atrio Interior para servir en el Santuario, habrá de traer su ofrenda por pecado, palabras de mi Señor, HASHEM/ELOHIM.

28 Será para ellos heredad, Yo soy su heredad; no habrán de darles posesión ancestral en Israel, pues Yo soy su posesión ancestral. 29 La ofrenda farinácea, la ofrenda por pecado y la ofrenda por culpabilidad, ellos comerán; todo voto de jérem en Israel, para ellos habrá de ser.

את־ מרו ש< ר אש דוק צ� י �בנ לוים ה� כהנים טו וה� מד ה מ� ה� י ל� ע� מ\ אל י־ישר� בנ\ בתעות שי מקד� רת sמשמלב �ח לי יב קר8 לה� י נ� לפ� מדו וע< רתני לש< י Qאל יקרבו ה מ� י וה� ש באו אל־מקד� ה י� מ� ה: טז ה י יהו@ mם אדנ ם נא� ד� ו�י: רת@ את־משמ� מרו וש< רתני לש< י Oנ אל־שלח� יקרבו י Eבגד ית פנימ ה� ר �צ ח� ה. ערי אל־ש� ם בבוא� ה י� יז וה�ם רת� בש< מר צ עליהם ה sעל ולא־י� שו Uילב ים Oפשתפשתים י אר� Tיח פ ה: ית� ב< ו� ית Oפנימ ה� ר Eצ ח� ה. י ער� בש�ם תניה+ ל־מ� ע� היו י@ ים פשת י �ומכנס ם ל־ראש� ע� היו י@ה יצונ� ח@ ה� ר צ ח� אל־ה. ם יט ובצאת� ע: ז� י< ב� חגרו י� לא ם את־בגדיה יפשטו ם ע� אל־ה� ה יצונ� ח@ ה� ר �צ ח� אל־ה.שכת בל@ ם אות0 יחו והנ8 ם ב� ם Sרת מש< ה מ� אשר־הם ע0 את־ה� דשו ולא־יק� ים אחר ים Sד בג� בשו ול< קדש ה�לחו יש� לא ע ר� ופ5 חו ל יג� לא ם כ וראש� ם: בבגדיה.ל־כהן ין לא־ישתו כ� ם: כא וי1 אשיה. סום יכסמו את־ר< כ�ה וגרוש� ה נ� למ� כב וא� ית: פנימ@ ה� ר Eצ ח� אל־ה. ם בבוא0ית �ב ע ר� מז אם־בתולת י Sכ ים Mש לנ� ם ה5 ל� לא־יקחו חו: יק< ן bמכה ה נ� למ� א� ה uהי ת@ ר uאש ה נ� למ� א� וה< ל א ישר�הור לט� א Eמ ין־ט� וב\ לחל קדש ין Eב יורו י Sמ כג ואת־ע�כ’] [לשפט ט למשפ� מדו ע� י� ה מ� ה יב ל־ר כד וע� ם: יודיע�ואת־ י lואת־תורת כ’] [ושפטהו הו rישפט י Qט במשפ�שו: ד\ יק� י Qבתות ואת־ש� ישמרו י fל־מועד בכ� י חקת�ם ב ולא י אם־לא� Sה כ Uמא בוא לט� ם לא י� ד� ת א� �כה ואל־מיש Oלא ה mית אשר־לא־ה< חות ולא� ח לא� ת ולב� ן ולביספרו־לו: ים Oמ י� ת pשבע תו הר� ט< י bחר כו וא� או: מ< יט�ת �ר פנימית לש� ר ה� צ� ח� קדש אל־ה. כז וביום באו אל־ה�ה vית כח וה< ה: יהו@ י mאדנ ם נא� אתו ט� ח� יב Oקר י� קדש ב�הם ל� לא־תתנו ה אחז� ו� ם Uת חל� Tנ י Oאנ ה חל� לנ� הם ל�ם ש� א� וה< את ט' ח� וה� ה מנח� כט ה� ם: ת< אחז� י Oאנ ל א בישר�ה: הי. י@ ם Rה ל� ל bא בישר� רם Eל־ח וכ� יאכלום ה מ� bה

Haftarat EmorLa primera parte de la Sidrá trata acerca de las leyes concer-

nientes a los Cohanim, la cual es complementada con una Haftará en la cual el profeta Iejezkel menciona las leyes que deberán prac-ticar los Cohanim en la era mesiánica, después de la construcción del Tercer Templo. Los comentaristas hacen notar que varias de las leyes que menciona Iejezkel se contradicen con las que men-ciona la Torá, lo cual estaría claramente en contra del principio de que los preceptos de la Torá son eternos e inmutables. Existen dos formas de abordar esta problemática, y ambas se discuten en el comentario de ArtScroll a la obra inglesa Ezekiel (pp. 695-7), de Rabí Moshé Eisemann.

Respecto de los versículos que parecen diferir de la Halajá establecida, Rashi en su comentario sólo ofrece explicaciones

del Midrash. Aparentemente, este es uno de los pasajes que, al igual que Divrei HaIamim, no fue escrito con la intención de que se lo interprete en su sentido más superficial, dado que sí sería una contradicción con la Halajá establecida, sino que fue escrito para estudiarse en forma de Drush (exégesis), el significado su-byacente de los versículos. Para nosotros, la era mesiánica está envuelta en misterio, por lo cual el verdadero sentido de los ver-sículos debe quedar oculto hasta que, puesto en palabras de Rabí Iojanán (Menajot 45a), el profeta Eliahu nos lo revele.

Radak, sin embargo, adopta un enfoque diferente. En ningún punto de su comentario sugiere que alguno de los preceptos vaya a caducar, sino que, más bien, el elevadísimo nivel espiritual del pueblo en la era mesiánica se verá reflejado en niveles de cum-plimiento más exigentes que los estipulados por la Torá misma.

HAFTARAT EMOR / הפטרת אמורIejezkel 44:15-31 / יחזקאל מד:טו־לא

742


/ LAS HAFTAROT

30 Lo primero de todas las primicias de todas las especies y toda terumá de toda especie –de todas sus ofrendas de terumá– habrán de ser entregadas a los Cohanim; y las primicias de su masa habrán de entregar al Cohén, para que la bendición se pose sobre tu casa. 31 Todo cadáver o animal destrozado, de aves o de animales, no habrán de comer los Cohanim.

מכל כל ת ל־תרומ� וכ� כל ל־בכורי כ� ל וראשית ית עריסותיכם תתנו Iה וראש הי+ ים י@ Oכהנ ם ל� תרומתיכה וטרפ� ה ל־נבל� לא כ� : ך� אל־בית. ה כ0 בר� יח� נ8 לה� ן כה ל�

ים: כהנ@ ה לא יאכלו ה� Uבהמ עוף ומן־ה� מן־ה�

EMOR / 743אמור


e∂ıcıón rabıno sıón levy - The Official ArtScroll Blog...sólo aplica a rasurarse con una...

Documents

Transcript of e∂ıcıón rabıno sıón levy - The Official ArtScroll Blog...sólo aplica a rasurarse con una...